אפשר לקחת תרומה בכוח?
הרב דב קדרון
בבא בתרא מז ע"ב
נפסק להלכה שאם הכריחו אדם למכור משהו, בדיעבד יש תוקף למכירה, כי אגב קבלת הכסף הוא מתרצה, ונחשבת המכירה כנעשתה מרצונו של המוכר, אולם אם כפו על אדם לתת מתנה, אין תוקף למתנה שניתנה בניגוד לרצון הנותן.
לצורך בניית המשכן נאמר (שמות כה, ב): "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", ומתרגם יונתן בן עוזיאל: "וְלָא בְּאַלְמוּתָא תִסְבוּן יַת אַפְרָשׁוּתִי", כלומר שלא יקחו את התרומה מאת התורמים בכוח.
הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (אילת השחר שמות כה, ב) הסתפק מה היה המצב אילו היו עוברים ולוקחים בזרוע, האם זה היה נחשב כגזל ואינו הקדש, או כיון שזה מצוה, שיהודי מעוניין לקיימה, זה דומה למי שאנסוהו למכור שבדיעבד יש תוקף למכירה, ונחשב הדבר כנעשה מרצונו.
הוא מוסיף להסביר שהספק אף גדול יותר, כי יותר פשוט לומר שאם כופים אדם לקיים מצווה נחשב הדבר כנעשה מרצונו כאשר מדובר במצווה חיובית, שכל אדם חייב לקיימה, אולם לדעת תרגום יונתן בן עוזיאל המצווה לתרום את נדבת המשכן הייתה בגדר של מצווה קיומית, כלומר שמי שתרם קיים מצווה, אבל לא היה זה חיוב שמוטל על כל אחד ואחד. בעניין זה נחלקו המפרשים בביאור המילה: "ויקחו", לפי תרגום אונקלוס הוא מדבר אל הנותנים, אולם יונתן בן עוזיאל מסביר שהדיבור מופנה כלפי הגבאים שיקחו את התרומה, ולפי זה לא הייתה לכל אדם מצווה לתת, אלא מצווה שהגבאים יקחו, כלומר שהנתינה היא רק מצוה קיומית.
ויש לעיין האם גם במצווה קיומית אומרים שמי שכפוהו לקיימה נחשב לאחר מעשה כמי שעשה את המצווה מרצונו.
