מדוע ביטלו את "חונן הדעת"?
הרב דב קדרון
בבא בתרא נב ע"ב
הרשב"ם כותב בשם רבנו חננאל שבכל מקום בגמרא שנאמר "תיובתא" דפלוני תיובתא בטלו דבריו של אותו חכם, ובכל מקום שנאמר "קשיא" אז לא בטלו דבריו, כי המשמעות של קשיא היא שבאותו זמן לא מצאו תשובה לקושיה, אבל קיימת תשובה.
בעל הספר עלי תמר (ברכות ד, ד) כותב שאף בתלמוד הירושלמי הלשון "תמיה אני" ענינו כמו קשיא, או "בעי", שאלו הלשונות לא סותרים ההלכה אלא שאומרים שהטעם צריך עיון.
דוגמא לכך הוא מוצא במה שאמר רבי (שם): "תמה אני איך בטלו חונן הדעת בשבת, אם אין דעה תפלה מניין", והנה רבי לא בא לסתור את ההלכה שאין מבקשים בתפילה על דעה בשבת, אלא רק תמה מה הסיבה להשמטת בקשה כל כך נצרכת.
ואמנם מצאנו תשובה לכך בלשון ספר הזוהר (במאמר "כגוונא): "וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין", כלומר שהנשמה היתרה שיש לאדם בשבת היא כמו נשמה חדשה, ושוב אין קושיא איך בטלו את ברכת חונן הדעת בשבת כיוון שהנשמה היתירה או הנשמתא חדתא בשבת מעניקה לו לאדם דעת רחבה ואין צורך להתפלל עליו בשבת וכן אמרו במדרש: "אין מאור פניו של אדם בחול דומה למאור פניו בשבת", כי בזכות הדעת והחכמה שנתווסף בו בשבת מתקיים בו: "חכמת אדם תאיר פניו".
