גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תל"ב מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף נ

"ספק נפשות להקל" – להקל מתורת ספק או מתורת וודאי

בדין "המוכר את עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום", ונמצא שבתוך שלושים ימים הראשונים יש ללוקח קנין הגוף בלבד, ונשאר למוכר קנין הפירות, למדנו מחלוקת תנאים בזה מי יש לו הדין של "יום או יומים" הנאמר בעבד כנעני [שבהכה עבדו ומת תחת ידו חייב מיתה, אכן אם עבר פרק זמן של יומים ולאחר מכן מת פטור ממיתה, ודין זה שונה מן ההורג את חבירו שגם במת לאחר זמן מחמת המכה חייב], ופליגי התנאים בדין קנין הפירות - אם נחשב כקנין הגוף, וכמבואר בגמרא (דף נ ע"א-ב): "'רבי מאיר אומר, הראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו, והשני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו', קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי, 'רבי יהודה אומר, השני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו, הראשון אינו בדין יום או יומים שאינו כספו', קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, 'רבי יוסי אומר, שניהם ישנן בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו', ומספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לאו כקנין הגוף דמי, וספק נפשות להקל". וישנה שיטה רביעית בברייתא: "רבי אלעזר אומר, שניהם אינן בדין יום או יומים, זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו" (ועי"ש בגמרא מילתא בטעמא).

במה שביארו בגמ' שיטת רבי יוסי, ד"מספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא כקנין הגוף דמי", ומשו"ה פוטרים את שניהם משום ש"ספק נפשות להקל", מצינו בסוגייתנו מחלוקת הראשונים בשורש הענין: הרשב"ם (ד"ה שניהם) כתב: "דנפקא לן מ'ושפטו העדה והצילו העדה' (במדבר לה, כד-כה)", פסוק זה נאמר ברוצח, ומכאן למדים שכאשר יש ספק במשפט הרוצח, על הסנהדרין להציל אותו ולפוטרו ממיתה. וכך גם כתב רש"י במס' כתובות (טו. ד"ה ספק): "ספק נפשות - דיני נפשות להקל, דהא 'והצילו העדה' כתיב", וכן במס' סנהדרין (עט. ד"ה אי נמי): "דספק נפשות להקל מ'והצילו העדה'". ואילו התוס' (ד"ה וספק) נתקשו בדבריו, וכלשונם: "וספק נפשות להקל, פירוש בקונטרס משום דכתיב 'ושפטו העדה והצילו העדה', ואין נראה, דבלאו הכי נמי לא קטלי מספיקא, דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא".‏

ביישוב שיטת הרשב"ם מובא בשו"ת 'ברוך טעם' (שו"ת בדין מעות צדקה שנתערבו בחולין) תשובת הגאון ר' מרדכי זצ"ל מ"מ דק"ק לבוב, כי אכן דברי התוס' מוצדקים המה שאי אפשר לחייב מיתה מספק, אולם מצד כן הפטור הוא מספק בלבד, משום שלא שייך להרוג את הנפש מספק, אכן לדעת הרשב"ם 'ספק נפשות להקל', אין פירושו שמספק מקילין שלא להרוג הרוצח, אלא שבמקום שיש ספק חיוב מיתה, יש כאן פטור וודאי, וזהו שלמדים ממה שנאמר: "והצילו העדה", שחובה להצילו בוודאי, ונמצא שיש בזה פטור ודאי, והוי כמו שאין בו צד מיתה כלל.

ולפ"ז נמצא דלשיטת התוס' ודעימיה אין כאן כי אם פטור מספק, ולדעת רש"י ורשב"ם – פטור ממיתה מדין וודאי, והעלה שיש בזה נפק"מ לדינא, כגון כשקרע שיראין של חבירו יחד עם הפעולה שיש עליה ספק חיוב מיתה, ולדוגמא שקרע שיראין כשהכה את עבדו שמכר לחבירו ופסק עמו שישמשנו ל' יום ומת העבד אחרי יום או יומיים, לשיטת רבי יוסי שיש כאן ספק חיוב מיתה, וכנ"ל שיש בזה ספק דין יום או יומים, והנה הדין הוא שקרע שיראין של חבירו יחד עם חיוב מיתה, פטור מלשלם מדין קים ליה בדרבה מיניה, ובכן לשיטת התוס' שהפטור הוא מספק, ובאמת יש כאן ספק חיוב מיתה, אין לחייבו לשלם על השיראין, כי אחרי שיש ספק חיוב מיתה יש בזה ספק פטור תשלומין מדין קים ליה בדרבה מיניה, ואילו לדעת הרשב"ם שיש בזה פטור ממיתה מדין וודאי, ובכן נשאר החיוב לשלם השיראים, כי אין כאן קים ליה בדרבה מיניה.

וכתב הגאון הנ"ל, שבזה מיושבת קושיית התוס' על הרשב"ם, כי לכן הביא את הפסוק 'והצילו העדה' לפטור במקום ספק, בכדי לחייבו לשלם בקרע שיראין של חבירו כשהכה את עבדו, שהרי אין כאן חיוב מיתה כלל, ונשאר בזה חיוב ממון (ועי"ש בתשובת בעל ה'ברוך טעם' שדחה את דבריו ביישוב קושית התוס').

ה'קובץ שיעורים' (ב"ב אות רכג וכן ב'קובץ ביאורים' ב"ק סי' כו) כתב גם כן כיסוד האמור לבאר שיטת הרשב"ם (ועי"ש מה שהאריך לדון בדין קילב"מ באופן כזה), והביא נפק"מ נוסף לענין שור הנסקל, שיש בו ספק חיוב מיתה, כי הנה הכלל הוא (ב"ק מה.) "כמיתת הבעלים כך מיתת השור", ואם הבעלים פטורים רק בתורת ספק, דמספיקא לא קטלינן משום ספק איסור רציחה, אם כן בשור לא היה שייך טעם זה, והיינו הורגים אותו מספק, ואדרבה יש להחמיר לקיים את המצוה של הריגת השור, כי ספיקא דאורייתא לחומרא, אולם, אם נימא שבבעלים בספק חיוב מיתה פטור מדין ודאי, א"כ ה"ה גם גבי השור פטורים מתורת וודאי, שהרי 'כמיתת הבעלים כך מיתת השור'.

נפק"מ נוסף יש בזה, לענין רוצח שגלה לעיר מקלט שיצא במיתת כהן גדול, ושנינו במשנה (מכות יא.): "אחד משוח בשמן המשחה ואחד המרובה בבגדים ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין את הרוצח", ובגמרא (שם:): "איבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר, או דלמא במיתת אחד מהן", ולא נפשט האיבעיא, וכתב ה'מנחת חינוך' (מצוה תי אות כא): "ופשיטא דאסור לצאת משם קודם מיתת כולם, דספק כפרה להחמיר, ואם יצא במיתת אחד מהם ההורגו אינו נהרג, דהוי ליה ספק נפשות". ועל פי יסוד האמור יש לדון שאם יצא במיתת אחד מהם שההורגו נהרג, שהרי אחרי שלא נפשט האיבעיא, אסור להורגו מחמת ספק, ויש כאן חובה של 'והצילו העדה', כמו שאר ספק חיוב מיתה, ודין זה הוא דין וודאי, ונמצא, שהגואל הדם אסור להורגו מדין וודאי, ולפי זה ההורגו חייב מיתה, אחרי שהיה פטור ממיתה בוודאי, ומוכח מדברי המנ"ח שלא נקט בדין ספק נפשות להקל שיש בזה פטור מתורת ודאי, ודו"ק.