עוצם עיניו מראות ברע
הרב דב קדרון
בבא בתרא נז ע"ב
בגמרא נאמר שהפסוק (ישעיהו לג, טו): "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" משבח את מי שאינו מסתכל בנשים שעומדות על הכביסה, על כך מקשה הגמרא שאם יש דרך אחרת ובכל זאת הוא הולך בדרך הזו רשע הוא, ומסביר הרשב"ם שאף על פי שהוא עוצם עיניו הוא רשע כי לא היה לו להתקרב לאותה דרך.
סוגיה זו נראית סותרת לסוגיה אחרת במסכת פסחים (כה,ב) הדנה בהנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו, ושם נאמר שגם אם אפשר לו ללכת בדרך אחרת, כל שאינו מתכוון ליהנות מותר, וכל שכן אם עוצם עיניו, ובוודאי שאינו נקרא רשע.
החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ו' סעיף ה' בהגה"ה) כותב שעיין הרבה בקושייה זו והגיע למסקנה שסברת הגמרא היא שבעריות דווקא, מפני שנפשו של אדם מחמדתן צריך להחמיר בהם ביותר, וגם אם עתה חושב שלא נוח לו בהנאה זו, צריך להחמיר פן יתגבר עליו יצרו בעל כורחו ויבא להרהר על ידי זה.
אולם מדברי שו"ת תורה לשמה (סימן שצד) נראה שסבור שאין הבדל בין סוגי האיסורים, וגם באיסור אשת איש הנאה הבאה לו בעל כורחו מותרת, ואפילו אם אפשר לו ללכת למקום אחר כדי להימנע ממנה אין חיוב לעשות זאת, אלא רק מדת חסידות.
נראה שלשיטתו מי שנקרא רשע הוא מי שמכניס את עצמו למצב של ניסיון, כאשר יש לו אפשרות לבחור בדרך שאין בה ניסיון ובכל זאת בוחר ללכת בדרך שיש בה ניסיון - זהו רשע, אבל מי שבאה לו הנאה בעל כורחו בלי שבחר להגיע למצב הזה – הנאה כזו מותרת כל זמן שאינו מתכוון ליהנות ממנה.
