הענווה ההורסת / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא בתרא עד ע"א
א"ל: תא אחוי לך הר סיני. אזלי, חזאי דהדרא ליה עקרבא וקיימא כי חמרי חוורתי. שמעתי בת קול שאומרת: אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי?
ענווה היא מידה נפלאה, אבל לפעמים יש תחושה שיש "ענווים בכח", כאלו שבכח מראים פנים של ענווה כלפי חוץ, אבל זוהי לא התמונה האמיתית, ומסתבר שצורת התנהגות זו היא גם הרסנית כלפי לימוד התורה.
את משמעותה ההרסנית של צורת התנהגות זו לומד רבי יוסף משה, המגיד מזלוזיץ (ברית אברהם, בהר, ד"ה "וידבר ה' אל משה בהר סיני"), על בסיס נוסח שונה של קטע הגמרא הזה (כפי שהוא מופיע בהגהות הב"ח), ובו אותו ערבי מציע לרבה בר בר חנה לראות את "טורא דסיני".
אם נתרגם את המילים הארמיות בצורה מילולית הרי שהערבי הציע לו לראות את "ההר של סיני", ועל בסיס תרגום זה מסיק המגיד מזלוזיץ מסקנה נפלאה.
שכן, הדבר המייצג את סיני, היא הענווה שלו (כפי שניתן ללמוד מן המדרש המפורסם במדרש תהילים מזמור סה), אולם גם לענווה ישנו "הר", היינו התנשאות והתגאות, וזהו מצב שבו אדם מציג את עצמו כעניו, בעוד שההיפך הוא הנכון, וזוהי הדרך שלו להשיג את תשומת הלב מהסביבה.
הרעיון הזה, הוא גם מה שעומד מאחרי שמה של "ראומה", פלגשו של נחור אחי אברהם, שכן המילה "מה" מייצגת את הביטול והענווה, כפי שבא לידי ביטוי במושג "דבר מה", היינו דבר של מה בכך. אולם ראו – מה, זהו מצב שבו אדם מבקש שכולם מסביב יבחינו ב"מה" שלו, וזה מצב פסול ומזיק.
מכאן, פונה המגיד מזלוזיץ לתובנה נוספת על בסיס רעיון זה.
שכן, כאשר אדם עושה את עצמו כ"סיני", בעוד שהוא איננו כזה, וכל כוונתו היא להפנות את תשומת לב הסובבים אליו, הרי שבמצב כזה הוא לא באמת נותן את מה שהוא יכול לתת לחברה שסביבו, אם בלימוד תורה או בהדרכה והנהגה. הוא נוהג בענווה של שקר, ולכן מראה פנים כאילו אין לו מה לתת.
אולם, מאידך, ישנו גם מצב הפוך, שבו אדם מרגיש שהוא "סיני", ושיש גדולים וטובים ממנו לתת את מה שיש לו לתת, אולם כרגע מוטלת עליו המשימה והתפקיד, והוא חייב לעשות את זה, ולכן הוא עושה את עצמו כ"הר", כאשר בלב הוא חש עצמו כסיני.
זהו בעצם הרעיון הפנימי של הפסוק "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" – הקב"ה אמר למשה, תעשה את עצמך כהר, למרות שאתה חש כסיני, ואז ממילא דבריך ישמעו לציבור "לאמר".
