היכן אנחנו אוחזים? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא בתרא פט ע"ב
על כולן אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר, אם אומר - שמא ילמדו הרמאין, ואם לא אומר - שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו.
היכן אנחנו אוחזים בעבודת השם? זוהי שאלה שכל מי שעסוק בעבודת השם שואל את עצמו תדיר. השאלה היא שאלה, אבל האם זה תקין לאבחן בעצמנו שהגענו למדרגות מסויימות? לאבחן בעצמנו שהגענו למידות נעלות?
על כל אלו עונה רבי יחיאל מיכל מגלינא, בשם מחותנו רבי מאיר מפרמישלאן (קב ונקי, ליקוטי הש"ס, עמ' נו), על בסיס דברי רבן יוחנן בן זכאי אלו.
שכן, בכל מה שקשור במידות, כל צדיק שואל את עצמו את השאלה הנצחית: האם לאבחן היכן אני אוחז ולאפשר לעצמי לומר "אכן, אני אוחז במדרגה נעלית, ולפי מדרגה זו עלי לנהל את חיי", או לא.
שכן החשש הוא, שאם אכן מודעות עצמית זו תצא לאור, הרי שייתכן והדבר יגרום לגבהות הלב, והיא עצמה עלולה להפיל אדם מכל מה שהשיג בעבודת השם שלו.
מאידך, אם לא תהיה מודעות עצמית זו למקום שבו אוחזים, ולמקום שאליו הגיע האדם, הרי ישנו חשש הפוך, והוא שכלפי האחרים יראה כאילו המדרגות והדרישות אליהן שואפת התורה והמסתעפת ממנה - תורת המוסר, אינן ברות השגה. אז אולי אכן כדאי להיות מודעים לכך שהגענו והשגנו דרגות מסויימות, ואף להחצין את זה כאקט חינוכי כלפי האחרים?
שאלה זו נותרת ללא מענה, והיא מְעַנָּה את הצדיק כל ימי חייו.
אלא, שעל דברי רבי מאיר מפרמישלאן, מוסיף רבי יחיאל מיכל מגלינא ואומר, שעצם ההתחבטות בשאלה זו, היא עצמה חינוך גדול לכל שאר העולם, וכך יצא שגם אם יחצין הצדיק את המקום הרוחני שאליו הוא הגיע והחצנה זו תלווה בחיבוטי נפש שאותם לא ניתן יהיה להסתיר, הרי שעל ידי זה יקבל הקהל את התשובה לשתי שאלות חיים אלו: היכן אוחזים, ומה צריך להרגיש כאשר מגיעים לדרגות אלו.
