לימוד זכות גם במקרי קצה / רפי זברגר
סנהדרין כו ע"א
הקדמה
בתחילת המשנה בדף כ''ד: הוגדרו הפסולים עליהם דברו חכמים בתחילת הפרק המאפשרים לפסול עדים רק אם מביאים ראיה שהם קרובים או פסולים:
ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביה והמלווה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית.
בהמשך המשנה רבי שמעון התייחס לפסול של סוחרי שביעית:
בתחילה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית.
אוספי שביעית הינם אנשים אשר אספו מפירות שביעית כדי לשמר אותן לשימוש עתידי. סוחרי שביעית, הינם עבריינים הסוחרים בפירות שביעית למרות האיסור. דברי רבי שמעון מתפרשים בייתר הרחבה בעמוד א' בדף שלנו.
הנושא
לאחר דין ודברים מגיעה הגמרא למסקנה בפרוש דברי רבי שמעון:
אלא בתחילה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולין
בתחילה פסלו עדים מלהעיד (ודיינים מלדון) גם לאוספי שביעית וגם לסוחרי שביעית. פסול של סוחרי שביעית ברור, שהרי הם עוברים על איסור ולכן אינם מורשים להעיד. אך בשלב ההוא גם אוספי שביעית נפסלו להעיד, כיוון שהם עברו על איסור חכמים לאסוף פירות שביעית ולהטמינם לזמן ארוך.
משרבו האנסין, ומאי נינהו? ארנונא, כדמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא
בהמשך הדורות גזרה המלכות מס על בעלי שדות לשלם מתבואתם למלך. בעקבות כך התירו חכמים, ורבי ינאי הכריז על כך, כי מותר לזרוע גם בשנה השביעית, כדי שיוכלו לעמוד במס הגבוה.
חזרו לומר אוספין כשרין סוחרין פסולין
באותה תקופה השתנה היחס כלפי אוספי שביעית ולא פסלו אותם מלהעיד בבית דין.
מספרת הגמרא סיפור הקשור לדין העובדים בשביעית:
רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא
רבי חייא ורבי שמעון הלכו לעבר שנה בעסיא (תוספות דן בשאלת עיבור בחוץ לארץ).
פגע בהו ריש לקיש איטפיל בהדייהו, אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא
ריש לקיש ראה אותם והחליט להצטרף אליהם כדי ללמוד מהם את ''תורת העיבור''.
חזייה לההוא גברא דקא כריב, אמר להן: כהן וחורש? אמרו לו: יכול לומר אגיסטון אני בתוכו
תוך כדי ההליכה ראה ריש לקיש אדם החורש בשדהו בשביעית. אמר ריש לקיש לשני החכמים כי יש להוכיח אותו על כך שעושה מעשה אסור. אמרו לו החכמים כי ייתכן שהוא שכיר העובד אצל גוי ולכן מותר לו לעבוד עבורו בשביעית.
תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, אמר להן: כהן וזמר?
בהמשך הדרך ראה ריש לקיש אדם הזומר כרמו בשביעית, ושוב פנה לחכמים והפעם אמר להם כי הוא כנראה כהן ולכן הוא עבד בשביעית (מיד הגמרא מצטטת ברייתא הסוברת כי כוהנים חשודים על עבודת קרקע בשביעית).
אמרו ליה: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך
שוב עלו חכמים תוך ניסיון לסנגר עליו, ואמרו כי ייתכן שאינו עובר כלל על איסור עבודה בשביעית, שכן זמירה לצורך שימוש בענפים מותרת בשביעית, ולא נאסרה אלא זמירה לצורך טיוב הגידולים.
אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.
ענה להם ריש לקיש במשפט שהפך להיות פתגם שגור בפי חכמים: רק הלב יודע מהי כוונתו האמיתית של האדם.
האם הייתה לו כוונה לעשות מהענפים עקל לבית הבד("הכלי'' בו מניחים את הזיתים לדריכה נוספת על מנת להוציא שמן הבלוע בהם), ואז כאמור הפעולה מותרת, או שמא חשב לטייב את הקרקע ואז זו ''פעולה מקולקלת'' ואסורה.
מהו המסר?
האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א' ט''ז, ז'). אדם אינו מסוגל לקרוא מחשבותיו של זולתו, אלא רק הקדוש ברוך הוא. בכל אופן יש לומר כי האדם עצמו מודע לאופן מחשבתו ([רק] הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות).
כאשר ניתן לייחס לאדם כוונה חיובית או שלילית בדרך כלל אנו מצווים ללמד זכות על כל אדם, ולייחס לו כוונה חיובית. אך אם הסבירות נוטה משמעותית לחובה, למדנו מדברי ריש לקיש שבמקרה זה ניתן לדונו לחובה [כהן אינו נשמר מאיסור שביעית], וכן פסק החפץ חיים בספרו.
למרות האמור לעיל, נראה שאין ''מצווה'' ללמד חובה על אדם, וגם במצב של סבירות גבוהה לחובה, נראה כי ''אין איסור'' ללמד עליו זכות, רק טוב יכול לצאת מזה.
המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]