גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשכ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת שבועות
דף לה עמוד א
בענין הזכרת שם ה' בעת הלימוד בפסוקים המובאים בגמרא
שנינו במשנה (דף לה ע"א): "יכך ה' א להים וכן יככה א להים - זו היא אלה הכתובה בתורה", ומסופר בגמרא (לו ע"א) שרב כהנא ישב ולמד המשנה לפני רב יהודה "וקאמר הא מתניתין כדתנן ("רב כהנא היה שונה משנתנו כמות שהיא שנויה יככה וכן יככם". רש"י), אמר ליה: כנה ("אמר ליה רב יהודה: 'כנה', הפוך דבריך כנגד אחרים, אמור 'יכהו' וכן 'יכהם', שלא תקללני", רש"י). יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא, ויתיב וקאמר (תהלים נב, ז) 'גם א-ל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה', אמר ליה: כנה ("כנה, ואמור 'יתצהו'", רש"י)". והקשו בגמרא: "תרתי למה לי", כלומר, מדוע הוצרכו להשמיענו פעמיים דבר זה, ותירצו: "מהו דתימא הני מילי מתניתין, אבל בקראי אימא לא מכנינן, קא משמע לן".
הגאון היעב"ץ זצ"ל דן בספרו 'שאילת יעבץ' (ח"א סי' פא), אם מותר לקרוא בשעת הלימוד את האזכרות בפסוקים המובאים בתלמוד או לאו - משום חשש איסור הזכרת שם שמים לבטלה. ונצטט כאן קטעים מתשובתו הנוגעים לשאלה זו, וז"ל: "אף על גב דחזינא למיקרי דרדקי דקפדי בהכי, וסוברין שיש בו חשש ד'לא תשא את שם ה'' לבטלה, בודאי טעות הוא בידיהם, ולא חזינן לרבנן קשישאי דקפדי בהכי", ומביא מעשה רב מאביו בעל ה'חכם צבי' זי"ע - לקולא, וז"ל: "ואיברא איפכא הוא - נהירנא כד הוינא טליא וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז"ל, כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כמו מה ששמעתי ממלמדי, היה גוער בקורין כך, והורנו לקרות השם כקורא בתורה", ומביא שם כמה ראיות שהביא אביו ה'חכם צבי' לכך.
וממשיך וכותב: "ולענ"ד פשוט שאפילו ראיה לא היינו צריכין, כי מאי טעמא נְשַנֶה קריאת הכתובים ממה שהם בתורה, והלא קריאתן מצוה, וכי לחנם ולבטלה קורא אותן בדרך תלמודו, הלא זהו עיקר תלמוד תורה ששקול כנגד כל המצות, כשדורש ומפרש הפסוקים, וא"א מבלי שיקראם", כלומר, שברור הדבר שמקיימים בזה מצות תלמוד תורה כתיקונה, לפרש פסוקי התורה ע"י לימוד תורה שבעל פה, ולמה אם כן ייחשב הדבר כהזכרה לבטלה.
ולאחר שהביא סברא לאסור וסותרה כותב: "ואם תאמר, שאסור לקרותן ככתבן משום 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה', אי הכי מאי איריא קריאת השי"ת, אפילו כל שאר הפסוק יאסר בעל פה...", וממשיך לדון שם בכללי איסור אמירת בע"פ דברים שבכתב, ומסיק: "אבל מ"מ ודאי עכשיו אין צורך לכך, שהרי התירו לכתוב הכל משום 'עת לעשות לה'', וכן הדבר לקרות פסוקים על פה".
ובסיום תשובתו כתב להוכיח מסוגייתנו לקולא: "אמנם גדולה מזו יש לנו בגמרא דשבועות, שאפילו בלשון שבועת האלה השנוייה שם, צריך לשנותה עכ"פ עם הזכרת השם כדרך שצריכה להיות, כדמוכח מההיא עובדא דרב כהנא קמיה דרב יהודה, וקאמר למתניתין כדתנן, ואמר ליה 'כנה', ופירש"י 'הפוך דבריך ואמור יכם יכהו', הרי משמע שכך היה מנהגם לשנות האזכרות בכל מקום (-דאילו לא היה מזכיר שם ה' במפורש לא היה הדבר נחשב כלל כשבועות אלה, ולא היה בו שום בית מיחוש, כמו שמבואר בהמשך), וגם רב יהודה אע"פ שהיה מורה לו לכנות ולשנות הלשון - מנוכח לנסתר, אעפ"כ לא הורהו להזכיר השם בכינוי ולומר 'יכך השם', שאם היה אומר כך לא היה מצריכו לכנות". אכן, בסיום דבריו כתב היעב"ץ, שבכל זאת אינה ראיה מוכרחת, כי יתכן שגם כאשר יזכיר את האלה בכינוי לבד – ישנה קפידא בזה כשנאמרים בלשון נוכח.
ויש להביא מה שכתב בספר 'יוסף אומץ' (מנהגי פרנקפורט סי' שמח-ט): "ראה העון הגדול בהזכרת השם לבטלה, שאפילו בפרשת קרבן למדו חכמנו ז"ל מן המקרא שלא יאמר 'לה' עולה' 'לה' שלמים', שלא יגמור דיבורו על ידי דברים אחרים, ונמצא שהזכיר את השם לבטלה... אכן להזכיר השמות המוזכרים בגמרא ובפוסקים נראה לי דשרי, ומצוה להזכיר בפירוש בשעת לימוד, ולא לכנות 'אדושם' וכיוצא, דלדעתי אינו דרך כבוד כלפי מעלה לכנות, שהרי הכינוי לאדם הוי ביזוי, וכן שמעתי מהקדמונים",
והנה למרות שמצינו שיטה בראשונים האוסרת בזה, כמו שהביא בתשב"ץ (ספר תשב"ץ קטן סי' תיט) בשם המהר"ם מרוטנבורג: "ואינו קורא שם של ד' אותיות בתלמוד כ"א השם", מצינו שהרבה פוסקים נקטו לקולא בזה (ראה: שו"ת מים חיים או"ח סי' כב; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' נג; שו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' נד ועוד), ומובאים הדברים בספרי הפוסקים להלכה (ראה: ברכי יוסף או"ח סי' רטז סק"ה; משנ"ב שם סקי"ד).
ברם כל זה אמור בפסוקים המובאים בש"ס ובפוסקים, שבהם נקטו הפוסקים שאינו נחשב כהזכרת שם שמים לבטלה, מאחר ששמו של הקב"ה הוא חלק מן הפסוק – שמצוה ללמדו, ומדוע יחשב כהזכרה לבטלה. אבל, כאשר נזכר בש"ס שם ה' במטבע של ברכה, כתבו הרבה פוסקים שאיסור יש בדבר, דהלא מטבע זו אסורה לאמרם בסתם, כי אז נחשב הדבר לבטלה, ושונים הם פסוקים תנ"ך, שהפסוקים כלשונם מצוה ללמוד אותם ללא שום שינוי, משא"כ במטבע של ברכות, שבה נקטו הרבה פוסקים לאיסורא, כמו שנפסק במג"א (סי' רטו סק"א).
ויצויין כי הגאון היעב"ץ מתיר גם בזה, וז"ל (שם): "ועוד אני אומר, שאף אם נזדמנו לו אזכרות במטבע ברכות המובאים בתלמוד, כגון סוף פסחים 'כן ה' אלקינו יגיענו למועדים' כו', יראה לי, שמזכיר השם כדרך שקוראו בתורה, שהרי צריך שילמוד הברכה כתיקונה, שיהא נוסחה רגיל על לשונו כתקנו, שאם יבוא לצאת בו ידי חובתו שלא ישנה במטבע ברכות", וכן נקט להלכה החוות דעת (יו"ד סי' קי דיני ספק ספיקא סק"כ). אכן, להלכה נקטו הפוסקים לאיסורא, כמו שכתב החיד"א (שם) נגד דברי היעב"ץ: "ואין דבריו מוכרחים, ומנהג רבנן קשישאי בארץ הצבי שלא להזכיר השם כקריאתו".
