מהי "מציאה" של פסוק?

הרב דב קדרון

בבא בתרא עב ע"א
 

רב נחמן בר יצחק אומר שרבי יהודה ורבי שמעון מצאו פסוק ודרשו אותו. בעוד הרבה מקומות בש"ס נאמר שחכם מסוים מצא פסוק ודרש אותו. מה הכוונה ב"מציאה" של פסוק?

הגר"ח קנייבסקי זצ"ל הסביר (מובא בחשוקי חמד תענית יט, א) שהכוונה היא שאותו חכם הגיע לפסוק בדרך 'מציאה' שבאה בהיסח הדעת. (סנהדרין דף צז ע"א), ועל ידי מציאה זו שזימנו לו מן השמים, הבין כיצד לדרוש את ההלכה.

בדומה לזה מובא בספר 'מלך ביופיו' (עמ' 617) שהגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל רגיל היה לומר שכאשר קוראים לאדם לעלות לתורה, בוודאי רמזו לו משמים, באותה פרשה שקראו לפניו, עניין מסויים ששייך בייחוד אליו. ומסופר שם, שהוא עצמו, לאחר עלייתו לתורה, נהג ללמוד את אותה קריאה שקראו לפניו עם כל המפרשים, וממנה למד רמזים למאורעות השונים שהתרחשו בחייו באותה תקופה.

כך הוא גם עניינו של "גורל הגר"א". סיפר הגר"ח קנייבסקי שהייתה בחורה שעמדה להשתדך עם בחור ירא ה'. וטרם האירוסין נודע לה שאחיו יצא לתרבות רעה, רח"ל. היא חששה לגשת לשידוך, שמא רוח האח תשפיע על בניה שיהיו דומים לאח אביהם. והציעה את שאלתה אל הגר"א. הגאון ערך 'גורל הגר"א', והפסוק שיצא בגורל היה: "לשם שבו ואחלמה" (שמות כח, יט). אמר הגר"א, שיש לפנינו הוראה בדרך רמז בדבר שאלת השידוך, והיינו: "לשם שבו" - יש להתייחס רק לשמו הטוב של החתן עצמו, "ואח למה" - מה איכפת לנו מיהו אחיו של החתן.