מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

מכר דירה ותכולתה ונמצא שם כסף וחפצים יקרי ערך

הרב צבי שפיץ

בבא בתרא סא ע"א

שאלה:
ראובן הינו בן יחיד להורים מבוגרים שעלו בזקנותם לארץ ישראל. לאחר שנפטרו ירש את ביתם הישן עם כל תכולתו, שבין היתר היו בו רהיטים ישנים, וספרי קריאה ישנים שהיו מאובקים וכתובים בשפות לועזיות, וניכר שעשרות שנים לא נגעו בהם. ראובן שלא רצה להתעסק ולפנות את תכולת הבית שבין כך העמיד למכירה, כתב בפירוש בחוזה המכר, שמוכר את הבית עם כל תכולתו.
שמעון שקנה את הבית הינו סוחר בעתיקות, ומשכך עיין במתינות בכל הספרים, וגילה שאחד הספרים שכתוב בשפה האנגלית, הינו נדיר במיוחד ונדפס לפני מאות שנים. וממילא שוויו למכירה לאספני עתיקות בחו"ל מסתכם - בעשרות אלפי דולרים. כמו כן גילה שמעון, שהוחבאה באחד ממזרוני ההורים חבילה שהכילה סכום כסף גדול, ושני יהלומים יקרי ערך.
כעת מסתפק שמעון, שאמנם ידוע שהתורה זיכתה והקנתה לראובן עם מיתת הוריו, את כל רכושם של הוריו בכל מקום שיהיו, ואפילו אם לא ידע מהם. אולם מכיון שראובן מודה שהקנה לשמעון במכירת הדירה את כל התכולה שיש בה. וכן הוא מודה, שגם במקרה ששמעון היה מסרב להתעסק עם פינוי תכולת הדירה, היה ראובן שוכר פועלים גויים שיפנו את כל תכולת הדירה למקום הפקר ברה"ר. א"כ יש לדון שאולי זוכה קונה הדירה בכסף, ביהלומים, ובספר העתיק שנמצא בדירה שקנה. או שלמרות הכל צריך לתת אותם לראובן המוכר מדין השבת אבידה. כי כאמור לעיל, התורה הקנתה לו אותם מיד עם פטירת הוריו?

תשובה:
א. הכסף ושני היהלומים שמצא שמעון הקונה – שייכים לראובן המוכר בלבד. ועליו להשיבם לו מדין השבת אבידה.
ב. לעניות דעתי מסתבר, ששמעון הקונה זכה בספר העתיק. והרווח הכספי שיקבל ממכירתו לאספן עתיקות – שייך לו בלבד.

מקורות:
מבואר בגמ' בפרק המוכר את הבית, שכל מי שמוכר את ביתו עם התכולה שבה – כל תכולת הבית מכורה לקונה. וכך גם פסק הרמב"ם (פ' כה מהל' מכירה) והשו"ע (חו"מ סי' ריד, יא). וכמו כן כתב השו"ע שם (סי' רטו, ח ובסי' ריח, יט) שבכל מקום שישנו מנהג ידוע במכירת קרקע, בתים או במכירת מטלטלין – הולכים אחר לשון רוב בני אדם באותו המקום, וכפי מנהג הסוחרים וע"ש.
כוונת בני אדם כשמוכרים תכולת דירה
והנה מנהג בני האדם, אפילו כשמוכרים בפירוש את תכולת הבית, שהכוונה שהם מוכרים גם את חפצי הנוי שנמצאים בבית, כיון שגם הם נועדו לשרת את המתגוררים שם, וכן כיון שהמוכר מודע להם והתכוון לכוללם במכירה. אולם אף אדם שמוכר דירה – לא מוכר עם הדירה כסף או יהלומים, ואפילו אם היה מודע להם מראש. כי אין שום קשר בין דברים אלו למגורים בדירה, וכמו שלא מוכרים דירה עם מכונית.
וכל שכן כאשר המוכר, כמו בנידון דנן, לא היה מודע לקיומם בדירה – שודאי שלא מכרם עם תכולת הדירה. שהרי אנן סהדי שאם היה יודע שיש בדירה כסף ויהלומים שזכה בהם עם פטירת הוריו, לא היה משאירם בדירה עבור שמעון. וכיון שכך הוא מנהג בני אדם, לכן למרות שמוכר הדירה כתב בחוזה המכר, שהוא מוכר את דירתו עם תכולתה – לא התכוון לכלול בכך כסף ויהלומים שלא ידע מקיומם, ובפרט שהמנהג הינו – שלא למכרם יחד עם הדירה, אפילו אם היה מודע לכך. וממילא הם נשארו עדיין בבעלותו של ראובן מוכר הדירה – ועל שמעון הקונה להשיבם לו בהקדם מדין השבת אבידה.
תרם ספרים שירש ונמצא בתוכו כסף
ומנידון זה נלמד גם לגבי מקרים אחרים. שאם למשל ראובן תרם לבהכנ"ס את ספרי הקודש שירש מאביו, ואחד המתפללים מצא בתוך אחד מהספרים שטר כסף, יהלום, כתבי יד וכו', וברור לנו שהם היו שייכים לנפטר – חייב מוצא הכסף להשיבו לראובן שתרם את הספרים, כי הם שייכים לו למרות שלא ידע מקיומם. וכמו שהתבאר שכוונת התורם בתרומת הספרים היא – אך ורק לתרום את הספרים כדי שילמדו בהם תורה, ואנן סהדי שהוא מעולם לא התכוון לתרום כסף או יהלומים וכדו' לבהכנ"ס. כי הם מהות שונה לחלוטין מספרי הקודש, ובודאי שאם היה יודע מהם – היה לוקח אותם לעצמו.
אולם אם אחד המתפללים מצא כסף או רכוש אחר באחד מספרי בהכנ"ס, ולא ידוע מי הניחו שם. ויש להסתפק האם הוא היה שייך לאבי התורם או שאחד מהלומדים בבהכנ"ס הניחו שם, ובפרט אם נמצא הדבר שנים רבות לאחר שנתרמו ספרים אלו. במקרה זה כיון שישנו ספק בבעלות האבידה שנמצאה, ומצד שני יש כאן אבידה עם סימן, שהוא - מהות החפץ שנמצא, והמקום בו הוא נמצא. לכן חייב המוצא לתלות מודעות במקום בולט בבהכנ"ס על השבת האבידה. ויכתוב באופן כללי על האבידה, כדי לאפשר למאבד לתת סימן על האבידה שאיבד, והיכן היא הונחה. ורק לאחר שיתן המאבד את הסימנים הנכונים, יקבלה מהמוצא. וכל זמן שלא נמצא המאבד – תישאר האבידה בידי המוצא. ועיין בשו"ע (חו"מ סי' רסד, כא-כה) באלו מקרים רשאי המוצא להשתמש באבידה שמצא.
שורש החילוק בין הספר העתיק לבין כסף או יהלומים שנמצאו בדירה
אמנם ביחס לספר העתיק בנידון השאלה, הרי ראובן המוכר ראה את הספר, והיה מודע שירש ספרים ישנים, ולמרות זאת לא רצה להתעסק עמם ולחפש אולי יש בהם ספר עתיק יומין. וכמו כן גם הוא מודה, שאם שמעון הקונה לא היה מסכים לפנות את תכולת הבית – הוא היה שוכר פועלים גויים שיפנו משם את כל הספרים למקום הפקר ברה"ר. ולא היה מנסה לחפש אולי אחד הספרים שווה יותר כסף בתור ספר עתיק, ובפרט שהמוכר אינו מבין כלל בתחום העתיקות. נמצא שכשמכר את כל תכולת הבית התכוון בפירוש – גם לספרים הישנים מבלי לעשות שום תנאי אחר.
והנה כפי שנהג בנידון השאלה ראובן שמכר את דירתו עם תכולתה, נוהגים רוב בני האדם בזמן הזה כשמוכרים את תכולת דירתם. שהרי הרוב המכריע של בני האדם אינם מבינים כלל בעתיקות, ואינם מודעים לשווים. ויותר אינם מבינים בספרי קריאה של גויים שכתובים בלשון לועזית. ואפילו בזמן הזה שקל יותר למכור ספרים עתיקים מסוג זה, באמצעות התקשורת האלקטרונית העולמית, בכל זאת רוב בני אדם שאינם מבינים בתחום זה – לא היו טורחים לבדוק או להתייעץ עם מומחים בתחום לגבי שוויותם של ספרי קריאה ישנים שכתובים בלשון הגויים. נמצא שמנהג רוב בני אדם שכוללים במכירה ספרים אלו, כשאומרים או כשכותבים בחוזה המכר, שהדירה נמכרת עם כל תכולתה. וממילא דבר זה כלול בדברי השו"ע (חו"מ סי' ריח, יט) שכתב שבמקום שיש מנהג – הלך אחר המנהג, ואחר לשון רוב אנשי המקום ע"כ.