כולנו משונים / רפי זברגר

סנהדרין סו ע''א
 

הקדמה

המשנה השנייה בדף עוסקת באיסור קללת אב ואם המחייבת סקילה:
המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם
חיוב בקללת אב ואם אינו אלא אם קללם בשם ה', אבל אם לא קללם בשם ה' אינו חייב סקילה.
קללם בכינוי: רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין:
אם אדם קילל את אביו ואמו בכינוי של שם ה', כגון שדי, צבאות, חנון, רחום באנו למחלוקת: רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. 
 

הנושא

האיסור לקלל הורים נכתב בספר ויקרא (כ', ט'): כִּֽי אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת אָבִ֛יו וְאֶת אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ. הגמרא דנה במספר היבטים של האיסור: עונש סקילה על המקלל במזיד והתראה, האיסור לקלל גם את אחד מההורים ועוד.
בהמשך ''מחפשת'' הגמרא את המקור בתורה המזהיר על איסור זה, שכן ידוע הכלל כי ''אין עונשים אלא אם כן מזהירים'', ושואלת הגמרא: עונש שמענו אזהרה מניין? ומצטטת ברייתא אשר דנה במקור לאזהרת מקלל אב:
תלמוד לומר: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כ''ב, כ''ז) אם היה אביו דיין - הרי הוא בכלל אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, ואם היה אביו נשיא - הרי הוא בכלל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא, אינו לא דיין ולא נשיא מניין?
אם האבא הוא דיין או נשיא, הרי שהפסוק בפרשת משפטים מדבר עליהם ואוסר על קללתם. הברייתא מחפשת מקור לאיסור קללת אב שאינו נשיא ואינו דיין:
אמרת, הרי אתה דן בנין אב משניהן: לא ראי נשיא כראי דיין, ולא ראי דיין כראי נשיא. לא ראי דיין כראי נשיא: שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו, כראי נשיא שאי אתה מצווה על הוראתו. ולא ראי נשיא כראי דיין: שהנשיא אתה מצווה על המראתו כראי דיין שאי אתה מצווה על המראתו. הצד השוה שבהם שהן "בעמך" ואתה מוזהר על קללתן, אף אני אביא "אביך שבעמך" ואתה מוזהר על קללתו.
אומרת הגמרא שיש בדיין איסור שאינו קיים בנשיא – המורה הלכה בפני דיין חייב מיתה, ויש בנשיא איסור שאינו קיים בדיין – המורד בנשיא חייב מיתה. אם כן, אומרת הברייתא, שלא הנקודה הספציפית שיש בכל אחד היא הגורמת לאיסור קללתו, אלא הצד השווה שבשניהם, הנלמד מן המילה ְעַמְּךָ – שניהם "שייכים'' לעם ישראל המחויב במצוות התורה, ולכן - כל מי ששייך לעם ישראל – מוזהרים על קללתו (כאן מקור לאזהרת כל אדם מישראל, לאו דווקא הורים).
מה להצד השוה שבהן שכן גדולתן גרמה להן
דוחה הגמרא ואומרת כי בכל אופן ישנה נקודה השייכת רק לדיין ונשיא – שניהם ''גדולים'' ומורמים מעם ישראל, זה בנשיאותו וזה בדיינותו, ולכן ייתכן כי דווקא אותם אסור לקלל, ואין איסור לקלל אדם מישראל. אם כן, חוזרת שאלת מקור איסור קללת הורים.
תלמוד לומר (ויקרא י''ט, י''ד): לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה', באומללים שבעמך הכתוב מדבר.
מביאה הברייתא פסוק נוסף מפרשת קדושים, בה למדנו כי אסור לקלל חרש. אם כן מסיקה הברייתא, כי גם ביחס לאנשים שאינם ''גדולים'' כמו נשיא ודיין, אלא אפילו ''אומללים'' כמו חרש, יש איסור קללה, ומשם נלמד לכל התורה כולה, כי אסור לקלל כל אדם, כולל הורים.
מה לחרש שכן חרישתו גרמה לו
דוחה הגמרא גם לימוד זה, שכן ייתכן כי גם לחרש ישנה ''תכונה'' ייחודית וזו עצם חרישתו. אם כן, שוב אין מקור לאזהרה לקלל הורים.
נשיא ודיין יוכיחו
דוחה הגמרא ואומרת כי לא ייתכן כי חרשות גורמת לאיסור קללתו, שהרי נשיא ודיין אינם חרשים ואסור לקלל גם אותם.
מה לנשיא ודיין שכן גדולתן גרמה להן, חרש יוכיח! וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן "בעמך", ואתה מוזהר על קללתן, אף אני אביא אביך שבעמך - ואתה מוזהר על קללתו.
שוב חוזרת הגמרא ודוחה את הצד השווה שבין נשיא ודיין (גדולתן) שהרי חרש יוכיח, אלא הצד השווה שבין שלושת האנשים שאסור לקללן (נשיא, דיין וחרש) שהם חלק מעם ישראל (ְעַמְּךָ), לכן כל מי ששייך לעם ישראל אסור לקללו, וכמובן שגם הוריו של אדם.
מה לצד השוה שבהן שכן משונין!
שוב מוצאת הגמרא צד שווה בין שלושת האנשים הללו ואולי בגלל אותו צד שווה אנו מוזהרים שלא לקללם. אומרת הגמרא ששלושתם ''משונים''. נשיא ודיין משונים בגדולתם, וחרש משונה בחרישתו.
הגמרא בהמשך דוחה את הצד השווה, ומוצאת את המקור לאזהרת קללת הורים. 
 

מהו המסר?

הדחייה של הצד השווה בין נשיא, דיין וחרש כי הם משונים מלמדת אותנו כי שונות יכולה להיות בכל כיוון. גם ''למעלה'' וגם ''למטה''. ובעצם ניתן אולי לומר כי כולנו משונים. לכל אחד יש מיוחדות משלו והוא ''משונה'' ביחס לאחרים. בכל אופן יש שונות גדולה ועמוקה כמו דיין ונשיא שהם ''מורמים מן העם'', או חרש שהוא ''מנותק'' במידה מסוימת מן העם, ויש שונות שאינה כל כך בולטת ועמוקה כמו שונות שיש בין כל שני בני אדם.
שונות של כל אחד מחייבת להתייחס בכבוד לכל אדם באשר הוא, שהרי אותה שונות מתבטאת במישורים רבים במשך חייו, וכך באה לידי ביטוי אישיותו ומידותיו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]