הולכים אחרי הרוב:
הכרעה של ספיקות בדיני ממונות

נושא:
נחלקו רב ושמואל אם הולכים אחרי הרוב בספיקות לקבוע אם היה מקח טעות .
מחלוקת זו משקפת גישות שונות לבעלות בכלל.

שאלות תגל:
מהי הסברא במחלקת בין רב לשמואל ב"מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן" ? למה להחשיב זאת כמקח טעות, לפי רב,
ולמה לא, לפי שמואל?

 

הסבר בדרך תג"ל:
רב סובר שהספק תלוי על השאלה: מה באמת היתה דעת הקונה? בשאלה זו, הולכים אחרי הרוב בדומה לספיקות באיסורים , כגון ספק אם בשר הוא באמת כשר או נבילה.
הרוב אומר שדעתו היתה לקנות שור לחרישה. מכיון שהשור לא ראוי לכך- אז יש כאן מקח טעות והמקח בטל. נוסיף ונאמר שלפי רב העיקר בקביעת בעלות הוא הקנין, וקנין תלוי על דעת הקונה. לכן הספק תלוי על השאלה מה באמת היתה דעת הקונה, ורוב מכריע.
שמואל לעומתו סובר שממון שונה מאיסור ולא הולכים אחרי הרוב, והמקח קיים. כי השאלה איננה מה היתה דעת הקונה. אלא בספק ממון- המוציא מחבירו עליו הראיה. [ראה בבא קמא דף מו]. במילים אחרות, השאלה המכריעה בספקות היא- ברשות מי נמצא הממון המוטל בספק? שמואל מגדיר כך את הספק בגלל תפיסתו הכללית של בעלות בתור רשות, כמציאות של שליטה מעשית.

 

מה אתה חושב?
האם מחלוקת זו בין רב ושמואל קשורה למחלוקת שלהם מוכר בעין רעה או בעין יפה(דף סה)?