הגדרת החיוב של "מידת סדום"

הרב דב קדרון

בבא בתרא קד ע"א

כאשר מתברר ששטח קרקע שנמכר גדול ממה שסוכם בין המוכר לקונה ביותר מ-1/24, ייפו חז"ל את כוחו של המוכר, והוא יכול להחליט אם ברצונו למכור את השטח הנוסף לקונה. הרשב"ם מסביר שהגמרא מקשה על כך מברייתא שלכאורה אומרת שכופים את הקונה לקנות את אותו שטח קטן של קרקע גם אם הוא אינו מעוניין, וכן אם הקונה רוצה לקנות והמוכר מסרב למכור, כופים אותו למוכרו כדי שלא ידרוס המוכר בשטח ויוכל הקונה להישמר ממנו. שתי התקנות הללו הינן בכלל "זה נהנה וזה לא חסר", כי כאשר הקונה מסרב לקנות כופים אותו לעשות זאת כדי למנוע הפסד מהמוכר, והסכום הקטן שמשלם הקונה לא נחשב הפסד, וכן כאשר המוכר מסרב למכור כופים אותו לעשות זאת, ואין בזה הפסד למוכר כי ממילא לא יכול היה להשתמש בשטח קרקע כזה קטן.

מכאן הוכיח הרה"ג יחיאל יהודה ניישטדט (בכתב העת: פעמי יעקב נא, תשס"ג, מז – נב) שכאשר אמרו חז"ל ש"כופין על מידת סדום", כוונתם הייתה שמכריחים אדם לפעול לטובת אדם אחר במצב שבו המקבל נהנה והנותן לא חסר, אפילו אם הדבר כרוך בקצת טירחה או בקצת הפסד לנותן, שהרי כאן יש הפסד כל שהוא לנותן ובכל זאת מסביר הרשב"ם שזה בכלל מידת סדום של "זה נהנה וזה לא חסר".

אפשר להסביר זאת על פי דברי הט"ז (יורה דעה סימן שמד ס"ק א): "שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר ודאי לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור", וכן כאן, כאשר אדם עושה חסד ומהנה את חברו בוודאי רצונו לעשות זאת בלב שלם אף אם הדבר כרוך בקצת טורח או קצת הפסד.