לית דין צבי למילף
בבא בתרא קיא ע"א - ע"ב
"מיסתמיך ואזיל רבי ינאי אכתפא דרבי שמלאי שמעיה, ואתי ר' יהודה נשיאה לאפייהו.
אמר ליה: בר אינש דאתא לקיבלנא, הוא יאי וגולתיה יאי.
כי מטא לגביה גששה, אמר ליה: דין שיעוריה כשק.
בעא מיניה: מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם?
אמר ליה, דכתיב: מטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב - בן קודם לבת, אף מטה האם - בן קודם לבת.
אמר ליה: אי מה מטה האב - בכור נוטל פי שנים, אף מטה האם - בכור נוטל פי שנים?
אמר ליה לשמעיה: גוד, לית דין צבי למילף".
מספרת הגמרא שבזקנותו, צעד רבי ינאי בעודו נשען על כְּתֵפוֹ של רבי שמלאי שמשו. הופיע מולם רבי יהודה נשיאה שהיה מצאצאי שושלת נשיאי ישראל, הלל, רבן גמליאל, ורבי יהודה הנשיא, אך למעלתם הוא לא הגיע. אמר רבי שמלאי לרבי ינאי: הנה אדם בא לקראתנו, הוא אדם נאה וגלימתו נאה! כאשר הגיע אליו, מישש רבי ינאי את בד גלימתו ואמר לעוזרו, גם אם נראה זה כבגד נאה, הוא עשוי מבד גס שדינו כדין שק העשוי משיער גס של עיזים, שמקבל טומאה רק בגודל של ארבעה טפחים, שלא כמו בד איכותי מצמר.
פתח רבי יהודה נשיאה בדברי תורה ושאל את רבי ינאי: "מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם"? הרי הפסוקים שהורו שבן קודם לבת בירושה עסקו רק בירושת ממון האב!
ענה לו, מכך שלשון הפסוק הוא: (במדבר לו, ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הפסוק אינו מבדיל בין ירושה מִמַּטֶּה האם לירושה מִמַּטֶּה האב, "מה מטה האב - בן קודם לבת, אף מטה האם - בן קודם לבת". ענה רבי יהודה נשיאה: "אי מה מטה האב - בכור נוטל פי שנים, אף מטה האם - בכור נוטל פי שנים"! – אם כך הבה נלמד גם שכשם שבכור מקבל פי שנים בירושת האב, כך יקבל פי שנים בירושת האם, והרי הלכה שבירושת האם הבכור מקבל כמו שאר אחיו?
אמר רבי ינאי לשמשו: בא נחתוך מִפֹּה, הוא לא באמת רוצה ללמוד.
למה חשד רבי ינאי ברבי יהודה נשיאה וקבע שתוכו כברו - שאופיו כגלימתו, שכמו גלימתו - גם הוא עצמו אדם גס שרק מתגדר לְהֵרָאוֹת כתלמיד חכמים? הרי בשאלתו הראשונה שאל כָּעִנְיָן וְהֵשִׁיב לו רבי ינאי כַּהֲלָכָה, ולמה לא דן אותו לכף זכות שגם בקושיה השניה ביקש רבי יהודה נשיאה רק ללמוד את הדרשה שביאר אביי בהמשך, שהבכור מקבל: פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (דברים כא, יז) רק לו כלומר לאביו, ולא לה – לאימו?
אלא שרבי ינאי הכיר זאת מדבריו של רבי יהודה נשיאה. בתחילה שאל: "מנין לבן שקודם לבת", כלומר חפץ אני לדעת מנין למדים זאת. אך בהמשך לא שאל: מנין לבכור שאינו נוטל פי שנים בנכסי האם, אלא התריס והקשה בלשון שמשמעה שאינו נענה לקבל דברי חכמים: "אי מה מטה האב" – אם נכון הדבר אזי היינו אמורים ללמוד באותו אופן גם את כפל הבכורה. ענה רבי ינאי, לְלַמֵּד אני מוכן ומזומן, אך לא להתווכח ולא להתנגח.
