הקשר בין קמצנות לפירוד
הרב דב קדרון
בבא בתרא קז ע"א
כאשר אחים חלקו את ירושת אביהם, ופתאום הופיע עוד אח שלא ידעו על קיומו, סובר רב פפא שאין צורך לבטל את החלוקה שנעשתה, אלא כל אחד מהאחים נותן קצת מחלקו לאח הנוסף, וזה נקרא: "מקמצים".
המהר"ל מפראג (בחדושי אגדות למסכת גיטין נה,ב) מבאר שהמילה הזו "לקמץ" משמעותה לשון חילוק ופירוד, כמו פעולת הקמיצה שעושה הכהן בקורבן מנחה, שנוטל קומץ ממנה ומפריד אותו משאר המנחה, וכמו שאומר כאן רב פפא לגבי האחים, שכל אחד נוטל קומץ ומפריד אותו מחלקו.
הוא מוסיף שגם בלשון חכמים (עדיות פ"ח) נקרא החגב "קמצא", ותרגום אונקלוס (במדבר י"ג) ונהי בעינינו כחגבים "כקמצים", מפני שיש בהם ריבוי גדול, ולכך נקרא "ארבה", על שם הריבוי, וכל ריבוי הוא בהכרח מחולק ונפרד ולכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ל'): "מלך אין לארבה", כי המלך מאחד את נתיניו לישות אחת, אולם הארבה בגלל הכמות הגדולה שלו אינו יכול להתאחד, וכן הנמלה כתוב עליה (משלי ו'): "לך אל נמלה עצל... אשר אין לה קצין", אשר הוא מאחד ומקשר את הכלל, וגם הנמלה נקראת "קמצא" בלשון חז"ל (ברכות נד,ב). יש להוסיף שגם תכונת הקמצנות קשורה לעניין זה, שכן הקמצן מפריד את עצמו בזה שלא נותן לאחרים.
על פי זה הוא מסביר את דברי חז"ל המפורסמים: "אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים", כי אין ספק כי שמם של אנשים אלו היה נקרא על שם העניין שלהם, שהיו מיוחדים בפירוד ובחילוק, ולכן על ידם חרב הבית שמטרתו לאחד את ישראל ולקשר אותם באחדות.
