תלמיד חכם בקי בתנ"ך
הרב דב קדרון
בבא בתרא קיג ע"א
תוספות (ד"ה תרוייהו) כותבים שמצאנו לפעמים שהאמוראים לא היו בקיאים בפסוקי התנ"ך, ומוכיחים זאת גם מהנאמר במסכת בבא קמא (נה,א).
בגמרא לעיל (ח,א) מסופר שרבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, ומשם מוכיח הרש"ש שלא כל לומדי הגמרא היו גם בעלי מקרא, ויש להוסיף שכך משמע גם מהנאמר במסכת בבא מציעא (לג,ב) שהיו בעלי מקרא שהתמחו בלימוד המקרא, ולא בלימוד התורה שבעל פה. הרש"ש (לעיל ח,א) מוסיף שמכאן יש להוכיח את הטעות של "אותן ששופכין בוז על מקצת גדולי זמנינו בש"ס ופוסקים ואין להם ידיעה גם כן במקרא"
אולם יש לציין שיש גם מקורות המלמדים שתלמיד חכם צריך להיות בקי בתנ"ך, כמו שנאמר במדרש (שיר השירים רבה פרשה ד):
ר' הונא ורבי חלפתא קיסרייה בשם ר' שמעון בן לקיש אמרי מה כלה זו מתקשטת בעשרים וארבעה תכשיטין, ואם חסרה חיסור דבר אחד מהן אינה כלום, כך ת"ח צריך שיהא רגיל בכ"ד ספרים, ואם חיסר אחד מהם אינו כלום.
יש לציין שרש"י (שמות לא, יח) מצטט את המדרש בגרסה קצת שונה, וכותב ש"תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים", ועל פי זה אמר הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (אילת השחר כי תשא) שייתכן שהאמוראים שלא ידעו פסוקים למדו את התנ"ך ושכחו, כי "בקי" הוא מי שלמד את העניין, אבל גרסת המדרש היא שתלמיד חכם צריך להיות "רגיל" בכ"ד ספרים, ומשמע שצריך תמיד לעסוק בהם.
