אמירת "שהשמחה במעונו" בסיום
הרב דב קדרון
בבא בתרא קכא ע"ב
אחד ההסברים לחשיבותו של יום ט"ו באב ולסיבה שהוא יום טוב, הוא מפני שבאותו יום היו מסיימים לחטוב את העצים למערכה שהייתה על המזבח, וכותב על זה הנמוקי יוסף שמפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים את המצווה היו עושים שמחה גדולה, ומכאן נלמד שיש לשמוח בגמר כל מצווה, שכשמשלימים אותה עושים שמחה ומשתה ויום טוב.
החתם סופר (תורת משה שמות יח,יב) מבאר ששמחה של גמר מצווה היא שמחה רוחנית, והיא שונה משמחת חתן וכלה שהיא שמחה גשמית.
הוא כותב שמכאן יש סיוע למהרש"ל (יש"ש ב"ק פ"ז סימן לז) שכתב שאין לומר "שהשמחה במעונו" בסעודת סיום מסכת. הסבר העניין הוא שדווקא בשמחת חתן וכלה שהיא שמחה גשמית, אומרים בברכת הזימן "שהשמחה במעונו", אבל בשמחה רוחנית לא שייך לומר זאת. בזה החתם סופר הולך לשיטתו שהמושג "שמחה" שייך לשמחה גשמית, ואילו שמחה רוחנית נקראת "ששון".
הוא מוסיף שלמרות שלכאורה צריך להיות הבדל בין אופן הבעת שמחה גשמית לאופן הבעת שמחה רוחנית, כי לכאורה מתאים לקיים סעודה כדי לשמוח שמחה גשמית ולא כדי לשמוח שמחה רוחנית, מכל מקום גם בשמחה רוחנית עושים סעודת הגוף, כמו שניתן ללמוד ממה שציוותה התורה לגבי יום הכפורים, שמפני שהוא יום של שמחה רוחנית יש לחשוש לבלבול השמחה על ידי כוחות הטומאה, ולכן משגרים להם שעיר המשתלח ביום הכפורים, אך מכל מקום מכיוון שמהות השמחה היא רוחנית לא שייך לברך על זה "שהשמחה במעונו".
