כסף בבנק נחשב "ראוי"?
הרב דב קדרון
בבא בתרא קכד ע"ב
נאמר לגבי הבן הבכור המקבל פי שנים בירושה (דברים כא, יז): "לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ", ומכאן לומדים שרק בנכסים שהיו ברשותו של אביו בשעת מותו הבכור מקבל פי שנים, אבל לא בנכסים שיגיעו לאחר מכן, לכן אם לווה שלוה כסף מהאב מחזיר את החוב לאחר מותו – אין הבכור מקבל ממנו פי שנים.
הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ח - חושן משפט סימן ח) פסק על פי כמה מהפוסקים בדורות האחרונים שכסף שאדם מפקיד בבנק נחשב כמו הלוואה, ואינו מצוי בידו, אלא ראוי לבוא, ואין הבכור מקבל בו פי שנים.
אולם הגר"ש משאש זצ"ל (בשו"ת תבואות שמש חו"מ סי' א), הכריע מסברא שנידון הבנקים אינו דומה למלווה כלל, אלא יש למעות דין פקדון, כיון שהבנקים מוכנים ומזומנים בכל שעה ובכל רגע להחזיר את הכסף המופקד בכל עת שידרוש בעל המעות, ואפילו בחתימת ידו על השיק בלבד יוכל להוציא את כל המעות או מקצתם בכל עת וזמן שירצה, וכל דברי האחרונים בזה נאמרו לגבי הבנקים שבזמנם, שלא היו מתוקנים כל כך כמו בזמן הזה, וגם לא היה בטחון גמור בהנחת הכספים שם, וגם לא היה להם קרנות גדולות כראוי, ובהרבה מהם היה יכול להיגמר הכסף, מה שאין כן בבנקים של זמנינו.
הגר"ע יוסף זצ"ל לא הסכים עמו, כיוון שסוף סוף הכספים הופקדו על מנת שיוכלו להוציאם, ולא להשאירם בעינם, לכן לא יצאו מכלל מלוה, שנחשב ראוי ולא מוחזק, אולם עוד פוסקים מאוחרים סבורים שבזמננו המעות שבבנק בטוחים ונחשבים כמצויים ברשותו של המפקיד ואינם דומים לכסף שנתן בהלוואה לסתם אדם.
