יראה או אהבה – מה קודם? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
בבא בתרא קמא ע"א
דאמר רב חסדא: בת תחלה סימן יפה לבנים.
אהבת ה' ויראת ה' הן שתי תנועות נפש שחייבות להיות אצל כל עובד ה', אבל מה קודם למה? האם יראת ה' צריכה להיות קודם לאהבת ה', או שהאהבה קודמת ליראה?
תשובה מיוחדת, ארוכה ויסודית מופיעה במאמרו המפורסם של בעל התניא "לא תהיה משכלה" (תורה אור, משפטים עט, א), שחלק ממנה מתבסס על רעיון שנלקח מדברי הגמרא הללו.
היראה והאהבה אינן יכולות לבוא האחת במקום השניה, מפני שהן כמו שתי כנפיים שרק בקיום שתיהן יכולה הציפור לעוף ולנסוק מעלה.
מאידך, יכול אדם לבוא ולחשוב שהאהבה, שהיא האש המלבה את עבודת ה', היא היסוד והבסיס, אולם, אומר בעל התניא, התשובה הפוכה.
שכן, יראה היא המקום שבו האדם מציב את גבולות הגזרה של עבודת ה' שלו, מה הוא לא עושה בשום אופן, וגבולות אלו הם קריטיים כדי שאחר כך אפשר יהיה לתחום היכן תלובה אש האהבה שהוא יכניס בהן.
אם האדם אינו מציב גבולות גזרה בתחילת עבודתו, הרי שהאש שהוא ילבה יכולה להתפשט ולהגיע למחוזות שהם רחוקים מאוד מהמקומות שאליהם האש הזו אמורה להגיע, ובמקום להיות אש בונה ויוצרת היא יכולה ח"ו להיות אש מכלה והורסת.
לרעיון הזה מוצא בעל התניא רמז בדברי הגמרא שלנו, שכן הכינוי 'בן' בקבלה מכוון למידת החסד והאהבה, בעוד שהכינוי 'בת' מרמז למידת הביטול והיראה.
כאשר הגמרא קובעת כי "בת תחילה סימן יפה לבנים", היא בעצם אומרת שאם האדם מציב את ה'בת' תחילה, היינו את היראה בתחילת עבודת ה' שלו, ומגדיר לעצמו גבולות גזרה ברורים, מובטח לו שיהיה סימן יפה לבנים, היינו לאהבה שתבוא בתוך גבולות ה'בת', ותבנה ותחמם את עבודת ה' בחום של אמת.
