טעמיה אנא אמינא לך
בבא בתרא קלו ע"א
"רבה בר אבוה חלש, על לגביה רב הונא ורב נחמן; אמר ליה רב הונא לרב נחמן, בעי מיניה: הלכה כרבי יוסי או אין הלכה כרבי יוסי? אמר ליה: טעמיה דרבי יוסי לא ידענא, הלכה איבעי מיניה? אמר ליה: את בעי מיניה אי הלכה אי לא, וטעמיה אנא אמינא לך. בעא מיניה, אמר ליה, הכי אמר רב: הלכה כרבי יוסי. בתר דנפקו, אמר ליה: היינו טעמיה דרבי יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו".
למה נצרך רב הונא לשאול הלכה מרבה בר אבוה ולא פסק בעצמו?
מהטעם שאמר בעצמו לעיל: (בבא בתרא דף סה ע"א) "אמר ליה רב נחמן לרב הונא: הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו? אמר ליה: הלכתא כוותייכו, דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני".
רב וגם רב הונא תלמידו המובהק, היו כל אחד בזמנו ראש הישיבה הגדולה, לפיכך רב הונא היה בקי היטב בטעמיה דרבי יוסי. שמואל וגם רב נחמן תלמידו המובהק היו כל אחד בזמנו גדול הדיינים, כשבראש בתי הדין עומד ריש גלותא. ורבה בר אבוה היה ריש גלותא.
למה שלח רב הונא את רב נחמן לשאול ולא שאל בעצמו?
כי רב נחמן היה מקורבו, חתנו, ותלמיד מובהק לרבה בר אבוה.
למה האריך רב הונא לומר לרב נחמן י"א מילים: "את בעי מיניה אי הלכה אי לא, וטעמיה אנא אמינא לך", ולא קיצר לענות מיד ולומר י' מילים בלבד: "היינו טעמיה דרבי יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו"? ויכל אף להשמיט מילת "היינו", וגם להשמיט את המילה "טעמיה" או את המילה "דאמר"!
אלא שנוסח לשון תשובת רב הונא שבגמרא הוא נוסח של קיצור ותמצית וסיכום דבריו. אך בשעה שהיה מסביר את הדברים נצרך היה להאריך ולבאר כדברי רשב"ם: "זמנו של שטר - שכתב בתחלתו בכך וכך בשבת אמר לנו פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני לפלוני בני לאחר מיתתי. מוכיח עליו - שמאותו זמן התחילה המתנה דאי לא תימא הכי זמן שנכתב בשטר בחנם נכתב אלא ודאי להקנות מאותו היום נכתב". ואילו על דבריו "את בעי מיניה אי הלכה אי לא, וטעמיה אנא אמינא לך" לא פירש רשב"ם דבר, כי הדברים פשוטים וברורים כמשמעם.
על פי זה מתורצים דברי הגמרא במקומות רבים שמבארת דברי חכם קדמון דקסבר כדברי חכם מאוחר. וקשה אם כך, למה נאמרו הדברים מפי המאוחר ולא מפי הקדמון?
אלא שהחכם המאוחר הוא שניסח את לשון הזהב של מימרתו, אבל סברת הענין כבר היתה בידי רבותיו.
