מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
באיזה אופן ראוי לאדם להוריש את כספו לאחר פטירתו?
הרב צבי שפיץ
בבא בתרא פז ע"ב
שאלה:
א. כיצד ראוי לכתחילה להוריש ולחלק את כספו לאחר פטירתו?
ב. האם ראוי להוריש את כספו לבן שאינו שומר תורה ומצוות?
ג. אם בנו שומר תו"מ, אלא שאינו מכבד את אביו, האם לדעת חז"ל ראוי למנוע ממנו את חלקו בירושה?
ד. הורים שרוצים לחלק את הירושה כדין תורה [רק לבנים ולבכור פי שנים], אבל יודעים שאם לא יתנו באופן שווה מכספי הירושה לכל ילדיהם כולל לבנותיהם, הדבר יגרום למחלוקת קשה במשפחה, ולחילול השם, ובפרט אם הנידון יגיע להתדיין בפני הערכאות וכו'. או הורים שלכתחילה מעוניינים לחלק את כספם באופן שווה בין כל ילדיהם – כיצד ראוי שינהגו, באופן שדעת תורה תהיה נוחה מכך?
תשובה:
א. לכתחילה הדבר הטוב ביותר שאדם יעשה עם כספו לאחר פטירתו הוא – לתת אותו ליורשיו כפי הסדר שקבעה התורה. וכך עדיף מאשר שיקדיש הכסף לצדקה.
אולם ישנם מקרים רבים, שבהם גם התורה וחז"ל מעוניינים שינהגו אחרת. או עכ"פ דעתם תהיה נוחה גם אם יתנהגו אחרת. ונבאר להלן בס"ד חלק מהמקרים.
ב. מוריש שאין לו ילדים, מעיקר הדין היה צריך לתת את כספו לקרוביו לפי סדר הירושה שקבעה התורה. אולם רבים נהגו כבר מאות שנים להקדיש חלק ניכר מכספם לצורכי לומדי התורה [ובכלל זה גם לקרוביהם העמלים בתורה], ולשאר הצדקות הקיימות, כדי להועיל לנשמתם בעולם האמת. ומשמע משו"ת החת"ס שכך ראוי לנהוג.
ג. מי שיש לו ילדים שר"ל אינם שומרים תו"מ – יקנה את כספו מחייו במתנת בריא לשאר בניו ששומרים תו"מ. ואם יש לו רק בנות ששומרות תו"מ – יקנה להן באופן המועיל את כספו, או שיקדישנו ללומדי תורה או לשאר הצדקות. וראוי להקדים את קרובו העני שנזקק לכסף, וכל שכן שיקדים את קרובו העני שהינו אברך שלומד תורה.
אמנם ישנם אנשים שבמקרים אלו, מפקידים חלק מכספם בידי אדם נאמן ומתנים בצוואתם, שאם בנו שאינו שומר תו"מ או אחד מילדיו יחזור בתשובה [ישנם שמגבילים זאת עד פרק זמן מסוים] – יתנו לו את הכסף שמופקד בידי הנאמן.
ד. אמרו חז"ל, שלא ראוי לאב למנוע מבנו ששומר תו"מ, אלא שאינו מכבדו כראוי, מלקבל את חלקו בכספי הירושה. אולם אם בכל זאת, נתן האב בחייו את חלקו של הבן הזה לשאר בניו או לבנותיו או שהקדישו ללומדי תורה או לצדקה אחרת – מעשהו קיים.
ה. היות והגאונים חידשו, שאם המוריש נותן תחילה ארבעה זהובים לכל אחד מיורשיו על פי התורה, רשאי אח"כ לחלק את כל כספו כפי רצונו כולל לבנותיו, ולמטרות נוספות. ודבריהם הובאו ונפסקו להלכה – ללא כל חולק. לפיכך רבים מההורים שרוצים למנוע מחלוקת לאחר פטירתם על כספי הירושה בין ילדיהם, בנותיהם וחתניהם. או שלכתחילה מעוניינים לחלק באופן שווה את כספיהם בין כל בניהם ובנותיהם, אלא שמעוניינים לקיים גם את רצון התורה וחז"ל. במקרים אלו כותבים צוואה שמהותה – מתנת בריא מחיים, שבה מקנים תחילה סכום כסף נאה לכל אחד מבניהם הזכרים [והבכור מקבל פי שניים מסכום זה]. ושאר הכספים שישארו – הם מחלקים באופן שווה בין כל ילדיהם כולל הבנות. [ועיין בהרחבה במקורות]
מקורות:
הדבר הטוב ביותר שראוי שייעשה עם כספו של האדם לאחר פטירתו
כתוב במשנה ב"ב (קלג:) הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו – מה שעשה עשוי, אלא שאין רוח חכמים נוחה ממנו ע"כ. ופ' רש"י, שאפילו שמתנתו לאחרים קיימת – אולם אין לחכמים נחת רוח ממעשיו, אלא חרון אף גורם להם – כי כועסים עליו, מאחר ועקר את הנחלה שמהתורה ע"כ. כלומר, רצון הקב"ה הוא שאדם יוריש את כספו – לפי סדר היורשים שכתב בתורתו בפרשת נחלות.
ולכן כתב הרמ"א (חו"מ סי' רפב, א) בשם המרדכי וז"ל: מי שציווה לעשות בנכסיו את הטוב שאפשר לעשות – יתנהו ליורשיו – כי אין טוב מזה ע"כ. והוסיף שם הסמ"ע (ס"ק ד) שלתת ליורשיו – עדיף מאשר להקדישם לצורך מצוה או ללומדי תורה, מאחר והתורה מעוניינת שאנשים יתנו ליורשיהם את רכושם לאחר פטירתם. והביא לכך הגר"א שם ראיה מהגמ' ב"ב (קלג:) שרוח חכמים לא היתה נוחה ממעשהו של יוסי בן יועזר, שהקדיש את כספו לבית המקדש במקום להורישו לבנו, למרות שבנו לא היה נוהג עמו כשורה.
הסיבה שאין רוח חז"ל נוחה מהמעביר נכסיו מבנו שראוי ליורשו
בגמ' בכתובות (נג.) מבואר שהטעם שאין רוח חכמים נוחה ממעשיו של המעביר את חלק הירושה של בן מסוים לבן אחר או לבנותיו. כי אע"פ שהבן לא נוהג כשורה, אבל אולי יוולד ממנו ילד שכן ינהג כשורה. וא"כ הנכד של המוריש כן יתנהג עמו כראוי. והיות ורצון התורה שכספי ההורים יגיעו לבנים שהם ממשיכי המשפחה, לכן הדבר הטוב ביותר הוא – להוריש את כספם לבניהם כפי חלוקת התורה, ולא להפלות בין הבנים. מלבד הבן הבכור, שהתורה זיכתה לו שיקבל פי שניים משאר אחיו.
חז"ל התייחסו בדבריהם, לבן שומר תו"מ שאינו מכבד כראוי את אביו
הרמב"ם (פ"ו מנחלות, הל' ו), והשו"ע (חו"מ סי' רפב) כשפסקו את ההלכה הזאת, הוסיפו מילה נוספת על מה שכתוב במשנה וז"ל: כל הנותן נכסיו לאחרים והניח יורשים, אע"פ שאין היורשים נוהגים – בו – כשורה, אין רוח חכמים נוחה הימנו. אלא שזכו האחרים בכל מה שנתן להם וכו', ע"כ. וביאר זאת שם הסמ"ע (ס"ק א) שמשמע מדבריהם, שאותו הבן שהיה צריך לירש נוהג כראוי בכל מה שקשור לקיום המצוות שבין אדם לקב"ה, אלא שאינו נוהג כשורה עם אביו בלבד. ועל זה אמרו חז"ל, שלא יאמר המוריש, הואיל ובני אינו מכבד אותי כראוי, אעביר ממנו את חלקו, ואתן אותו לבנים אחרים או לבנותי, כיון שיתכן שגם מהבן הזה ייצאו ילדים שיתנהגו עם הסבא כראוי.
אולם גם מדברי המשנה והגמ' שם משמע, וכפי שפסקו למעשה הרמב"ם והשו"ע, שאם למרות הכל המוריש לא שמע לדברי חז"ל, והקנה באופן המועיל את החלק שהיה מגיע לבן שלא נוהג כשורה ונתנו לבן אחר, או לבנותיו או למטרות אחרות כמו לצדקה וכו' – מתנתו חלה, כי כל אדם הינו בעלים לעשות עם ממונו כרצונו, וכפי שעשה יוסי בן יועזר, שהקדיש את כל כספו לבית המקדש, כדי שלא ירשנו בנו שלא נהג עמו כראוי.
החיוב למנוע מילדו שמחלל שבת בפרהסיה, מלרשת את כספו
על פי ההוספה של הרמב"ם והשו"ע, שכל הנידון בגמ' (ב"ב קלג:) הוא בבן ששומר תו"מ, אלא שאינו נוהג כראוי ביחס לכיבוד אב, פסקו בשו"ת חת"ס (חו"מ סי' קנג), ובשו"ת מהר"ם שיק (חו"מ סי' מג), וכן בשו"ת אגרות משה (חו"מ, ח"ב סי' מט-נ) שאם בנו, וכ"ש אם כל בניו שצריכים ליורשו מהתורה, אינם שומרי תו"מ, ומחללים שבת בפרהסיה ר"ל, וממילא הם גם שולחים את ילדיהם לבתי ספר שמלמדים כפירה בתורה ר"ל - במקרים אלו חז"ל מעוניינים – שלא יתן מאומה מכספו למומרים אלו שעוברים במזיד על דיני התורה וכופרים בקב"ה, ונמצא שע"י כספו הוא מחזיק ידי עוברי עבירה. שהרי ברוב המקרים גם מילדיהם לא יצאו שומרי תו"מ. וכל שכן שחמור הדבר, אם בניהם או נכדיהם נשואים לגויים ר"ל.
וחמור הדבר עוד יותר, אם למוריש ישנו עסק או חנות וכדומה, שבחייו היתה סגורה בשבת ויו"ט, וכן מכרו שם רק דברים כשרים, שמותר לסחור עמם. וכעת אם הבן המומר לחלל שבתות יירש את העסק, הוא או פועליו ודאי יעבדו שם גם בשבת, וכן ימכרו שם דברים האסורים ע"פ הלכה וכו'. ובמקרים אלו וכיוצא בהם – כל שכן שחייב האב להעביר מהם את כספו ורכושו עוד בחייו באופן המועיל – כדי שלא ירשו אותו. ויתן את כספו ונכסיו רק לקרוביו שומרי תו"מ או שיקדישנו ללומדי תורה או לשאר הצדקות.
ועל המוריש לדעת, שאם ילדיו שפרקו מעליהם עול תו"מ עוד בחייו, יעשו עם כספו ורכושו שירשו עבירות – הוא ייענש על כך בעולם האמת, על שסייע עם ממונו לעבור על רצון ה', ולא עשה מצידו עוד בחייו את הפעולות הנדרשות כדי למנוע זאת. ולעומת זאת אם יעשו עם כספו מצוות ומעשים טובים – יקבל על כך שכר רב בשמים.
המנהג שקיים מאות שנים אצל אנשים שלא זכו לזרע של קיימא
והנה הדין של המשנה, והגמ' ב-ב"ב (קלג:) שייך – גם אצל אדם שלא זכה לזרע של קיימא, שחז"ל מעוניינים שיתן את כספו ורכושו לשאר קרוביו כפי סדר התורה של הנחלות, ולא יקדיש את כספו, ועכ"פ את רובו לצדקה. אלא שכתב בשו"ת חת"ס (חו"מ סי' קנא) וז"ל: אך מעשים בכל יום, שמי שאין לו בנים, שמצוה לעשות מנכסיו קרן קיימת ודברים טובים [כלומר, שהרווחים שיתקבלו מהשקעת הקרן – יינתנו ללומדי תורה, ולמקרי צדקה אחרים] – וכל מקום שההלכה רופפת – הלך אחר המנהג, ע"כ. והחת"ס ממשיך שם לבאר את ההצדקה ההלכתית למנהג הזה, ומביא ראיה לכך ע"ש.
חידושם של הגאונים להוריש באופן שרצוי גם לחז"ל
כתב בשו"ת התשב"ץ (ח"ג, ססי' קמז) בשם הגאונים [שהובאו להלכה גם בקצות (סי' רפב, ס"ק ב), ובכל תשובות רבותינו האחרונים שצויינו לעיל, וכן בשו"ת נוספים] שאם המוריש נותן תחילה ארבעה זהובים לכל אחד מיורשיו על פי דין תורה, ואת שאר כספו מחלק כראות עיניו – במקרה זה גם דעת חכמים נוחה ממנו. והוסיף על כך בשו"ת חת"ס (חו"מ סי' קנא) שהיות ודעת הגאונים גדולה מדעתנו – מותר לכתחילה לסמוך על כך הלכה ולמעשה.
הדרך המעשית כיצד להוריש לכתחילה לכל בניו ובנותיו בשווה
לאור האמור נוהגים ההורים במקרים רבים כדי למנוע מחלוקות ומריבות בין ילדיהם לאחר פטירתם [כפי ששכיח בעוונותינו הרבים במקרים רבים]. או כאשר ההורים מעוניינים לכתחילה לחלק את כספי ירושתם באופן שווה בין בניהם ובנותיהם, ומצד שני גם מעוניינים לעשות את רצון התורה וחז"ל. שרושמים בצוואתם, שבתחילה יקבל כל בן מהירושה סכום למשל שבין עשר לעשרים אלף שקל [או יותר], והבכור יקבל פי שניים מכך, ובכך יוצאים בעין יפה את הסכום של ארבעת הזהובים שכתבו הגאונים לתת תחילה ליורשי התורה. [ועיין בשו"ת אג"מ שם, שכתב לפי המציאות שהיתה שכיחה בזמנו – שמספיק לשם כך לתת לכל בן - אלף דולר בלבד]. ולאחר מכן הם מחלקים באופן שווה את שאר כספי הירושה כולל לבנות.
ונוסיף עוד, שלמעוניינים לתת לבנותיהם באופן שווה כפי שירשו הבנים, מכיון שע"פ הצוואה האמורה לעיל, יקבלו הבנות רק מכספים ונכסים שהיו ברשות ההורים ביום כתיבת הצוואה, אבל מהכספים שההורים יקבלו לאחר מכן עד יום פטירתם, הבנות לא יכולות לרשת, שכיון שנכסים אלו לא היו עדיין ברשות ההורים, נחשב הדבר לגבם – כדבר שלא בא לעולם, ולא יכלו להקנות להן אותם. לפיכך נוהגים להקנות להן אותם בעת כתיבת הצוואה בקנין אודיתא, באופן שהיה נהוג להקנות להן בשטר חצי זכר, ובאופן שכתבו השו"ע והרמ"א (חו"מ, סי' רפא, ז) וע"ש.
לפיכך ראוי לכל המעוניין לערוך צוואה שתוקפה יהיה ע"פ ההלכה, שיתייעץ תחילה עם דיין או עם בי"ד הבקיאים בהלכות אלו, ולא לסמוך על צוואות שנכתבות ע"י עורכי הדין, ואפילו אם הם שומרי תו"מ, מבלי שדיין מומחה יעבור תחילה על מה שכתוב בהן.