התורה תישאר תמיד ירושתנו
הרב דב קדרון
בבא בתרא קלג ע"ב
על פי רוח התורה הדבר הראוי ביותר הוא שנכסי אדם יעברו אחרי מותו ליורשיו, כפי שנפסק להלכה (בשו"ע חושן משפט רפב,א):
כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים, אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות שלא להעיד בצואה שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה. הגה: מי שצוה לעשות בנכסיו הטוב שאפשר לעשות, יתנהו ליורשיו כי אין טוב מזה.
על פי זה ביאר רבי עזריה פיג'ו זצ"ל (בינה לעיתים דרוש מב) מדוע יש בתורה כעין "הגזמה" בקריאת עם ישראל בשם "בן": "בני בכורי" [שמות ד, כב]; "בנים אתם" וגו' [דברים יד, א]. כי מכיוון שאסור להעביר את הירושה מהבנים, רצה הקב"ה להבטיחנו על התמדת ירושת נחלתנו, היא התורה התמימה, ושלעולם לא יתננה לזולתנו, אפילו אם, חס וחלילה, לא נהיה ראויים, כי אנו הבנים האמיתיים, ואין שום יורש קרוב ממנו, ולא ירצה מעולם ה' להעביר הירושה. וזה הוא מה שאמר הכתוב [דברים לג, ג]: "אף חובב עמים, כל קדושיו בידך והם תוכו לרגלך, ישא מדברותיך" - כלומר: אפילו אם יהיה ה' חובב ואוהב העמים, בגלל שמץ דבר טוב שנמצא בם, וכל קדושיו בידך, "והם" - עַם בני ישראל - בהפך זה, מוכים ומעונים לרגלך ולסיבתך, וישא עול צרות רבות מסיבת דברותיך, שאינם משמרים אותן - מכל מקום, לא יגרום זה חלילה להעביר ירושת התורה מהם, כי התורה אשר ציווה לנו משה היא לעולם בירושה לקהילת יעקב, ואין לאחרים חלק בה, כמו שכתוב (דברים לג,ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".