הקשר בין היחיד לכלל
הרב דב קדרון
בבא בתרא קלד ע"א
להלל הזקן היו שלושים תלמידים שהיו ראויים שתשרה עליהם השכינה כמשה רבנו, אלא, מסביר הרשב"ם, עוון הדור גרם לכך שלא היו נביאים.
הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ב פרק לב) כותב שדעת הפילוסופים הייתה שהאיש המעולה השלם בשכלו ובמידותיו, כשיגיע לשלמות יתנבא בהכרח, ולא יתכן לפי דעתם שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא.
אולם לפי דעת תורתנו הקדושה גם אדם שראוי לנבואה והכין את עצמו לה, לא בטוח שתשרה עליו השכינה. זה מה שהיה עם ברוך בן נריה, שהלך אחרי ירמיהו והכינו ולמדו, והיה מקווה להתנבא ונמנע, כמו שאמר (ירמיהו מה, ג): "יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי", ונאמר לו על ידי ירמיה (ירמיהו מה, ד – ה): "כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' ...וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת אַל תְּבַקֵּשׁ", ומבאר בעל העקידה (עקידת יצחק במדבר שער פב פרשת בלק) שהכוונה לפי זה כי הוא מבקש גדולות הנבואה מצד מה שהוא בעצמו ראוי אליה, אלא שמצדדים אחרים חצוניים נמנעה ממנו בגלל דוחק השעה מצרות הזמן במלחמות וגלויות הארץ בעונות יושביה הגורמים שנביאיה לא מצאו חזון מה'.
זהו אחד הנושאים שבו רואים את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין היחיד לבין הכלל. אדם פרטי אינו מנותק מכלל ישראל ומכלל העולם, ודרגתו הרוחנית של כל אחד קשורה בקשר בל יינתק לדרגת הדור כולו.
