רשות ונאמנות של אדם על בני משפחתו

נושא:
אדם נאמן לומר "זה בני" ואינו נאמן לומר "זה אחי". נחלקו אמוראים אם בעל שאמר "גרשתי את אשתי" - נאמן או לא.
נאמנות מלמדת על מערכות יחסים בתוך המשפחה.

שאלות תג"ל:
מהו ההגיון בחילוק בין בן לאח?
מהי הסברא במחלוקת בנאמנות הבעל על גירושי אשתו?

הסבר דרך תג"ל:
העיקרון של "הואיל ובידו..." נותן נאמנות לאב לומר זה בני לגבי ירושה כי בידו לתת לו את רכושו מתנה. וכן לפטור את אשתו מיבום כי בידו לגרשה.
אפשר להבין את העקרון של בידו בשתי דרכים. הבנה אחת היא שבידו מגדיל את הסבירות שהוא דובר אמת. השיקול הוא שאין לאדם צורך לשקר, כי בידו, ביכולתו להשיג את אותה תוצאה, אם היה נותן מתנה לבנו או מגרש את אשתו.
לכן, סביר שהוא דובר אמת.
בידו פירושו בידו לעשות.
אבל אפשר להבין זאת בצורה אחרת: בידו היא אמירה על ההוייה של הבן. הבן נמצא בביתו, ברשותו של אביו. לראש הבית, לאב, יש מעמד לקבוע מי ומי בביתו. הוא נאמן לומר זה בני. אח הוא לא נתון לרשותו של אחיו-ולכן אינו נאמן עליו. האם אשתו היא בביתו, תחת רשותו, ולכן הוא נאמן לגביה? או שהיא קשורה אליו בקשר בין-אישי, אנושי, אבל לא נחשבת תחת רשותו. בזה נחלקו אמוראים.

מה אתה חושב?
מאי נפקא מינה בין שתי ההבנות ב"בידו" במקרה של "זה בני"? במקרה של גרשתי את אשתי?