גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תמ"ב מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף קלז ע"ב

איך יוצאים ידי חובה בד' מינים במתנה על מנת להחזיר - הלא אין באתרוג היתר אכילה

אמר רבא, אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו יצא, לא החזירו לא יצא, קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה (קלז: וכ"ה בסוכה מא: ועוד).

האחרונים נתקשו בדין זה מדברי הגמרא במס' סוכה (לה.) בטעם פסול אתרוג של ערלה, דאיתא: "רבי חייא בר אבין ורבי אסי, חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה, וחד אמר לפי שאין בה דין ממון", וברש"י: "לפי שאין בה היתר אכילה - ורחמנא אמר 'לכם' - הראוי לכם בכל דרכי הנאתו. לפי שאין בה דין ממון - שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו ש'לכם' הוא" (וכ"כ בתוס' שם ד"ה לפי), ובהמשך הגמרא הסיקו: "בהיתר אכילה, כולי עלמא לא פליגי דבעינן, כי פליגי בדין ממון, מר סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן, ומר סבר דין ממון נמי בעינן", וברש"י: "בהיתר אכילה דכו"ע לא פליגי דבעינן - ואפילו יש בה דין ממון לא מתכשרין בלא היתר אכילה, דכיון דלא חזיא לכל דרכי הנאה לאו 'לכם' הוא". והנה במתנה על מנת להחזיר הרי יש בו דין ממון, כי מתנה על מנת להחזיר שמיה מתנה ונחשב ממון שלו, אכן, לכאורה אין בו היתר אכילה, כי אם "לא החזירו לא יצא", ואם כן היאך אפשר לצאת בו יד"ח, והלא רחמנא אמרה 'לכם', הראוי לכם בכל דרכי הנאתו, ו"היתר אכילה כו"ע לא פליגי דבעינן".

והנה, קושיא זו אינה אלא לדעת רש"י ודעימיה, שהצורך של היתר אכילה הוא מכח הדרש: "ולקחתם לכם - משלכם" (שם כט:), ופירוש הדבר הוא, "הראוי לכם בכל דרכי הנאתו', ו"כיון דלא חזיא לכל דרכי הנאה לאו 'לכם' הוא", אולם בפירוש המשניות להרמב"ם, בדין אתרוג של ערלה, כתב סברא אחרת בזה, וז"ל: "ערלה ותרומה טמאה הן מכלל הדברים הטעונין שריפה... לפיכך הוא פסול, שהרי אמר ה' 'פרי', דאלו אינן ראויין לאכילה בשום פנים". ומשמע מדבריו שהצורך שיהא ראוי לאכילה הוא משום שנאמר 'פרי', ופרי שאינו ראוי לאכילה לאו פרי מיקרי (עי' 'כפות תמרים' שם לד: ד"ה של ערלה), ונפק"מ האם הפסול הוא רק ליום הראשון או לכל שבעת הימים, דאם משום 'לכם' אינו פסול אלא ביו"ט ראשון, כי דין 'לכם' נאמר רק ליום ראשון (כך מביא הריטב"א [סוכה לד: לה.] בשם הראב"ד), ואם משום שאינו 'פרי', הרי זה פסול כל שבעה, משום שדין 'פרי' הוא מעיקרי דין אתרוג ונאמר בכל שבעת הימים, וכן פסק הרמב"ם (הל' לולב פ"ח ה"ט) שאתרוג של ערלה פסול לכל שבעת ימים, ולדעת הרמב"ם לא יקשה הדבר במתנה על מנת להחזיר, שהרי אתרוג זה ראוי לאכילה לאחרים, שהרי הבעלים יכולים לאכלו, ושפיר אין כאן חסרון בדין 'פרי', אכן לדעת רש"י שהוא חסרון בדין 'לכם', הרי לכאורה צריך להיות ההיתר לאכילה למי שיוצא בו, ושיהא חשוב אצלו 'לכם', ומה יועיל לנו שאחרים יכולים לאכלו, ובכן לשיטת רש"י עולה וצפה קושיא זו, איך יוצאים יד"ח במתנה על מנת להחזיר כשאינו יכול לאכלו.

ובשו"ת הרא"ש (כלל לה סי' ב) מובאת תשובה מרבי אביגדור כהן צדק, וממנה עולה כי באמת מותר להמקבל המתנה לאכלו, אלא שצריך לקיים התנאי ולהחזיר הדמים, ובכן שפיר יש לו היתר אכילה, אמנם כבר העירו האחרונים (עי' שו"ת 'מנחת ברוך' או"ח סוסי' צב), מדברי הרא"ש (סוכה פ"ג סי' ל) בשם בעל העיטור, שחזרת דמים אין נחשבת חזרה באתרוג, דעל מנת כן נתן האתרוג בכדי שיחזיר לו האתרוג עצמו, שתהא לו אפשרות לצאת בו ידי חובה כשיוחזר לו, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרנח ס"ד): "נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ואם לא החזירו, לא יצא, אפילו נתן לו את דמיו", ולפי זה חוזרת הקושיא לקדמותה. ואולי י"ל שגם לדעת בעל העיטור שחזרת דמים לא שמיה חזרה, אם יחזיר אתרוג אחר שיהיה יכול לצאת בו יד"ח, תיחשב חזרה, כי קיים את התנאי, שהחזיר לו אתרוג לצאת ידי חובה, ונמצא, ששפיר יש בו היתר אכילת אתרוג זה, כי יכול להחזיר אתרוג אחר.

גם ה'פרי מגדים' (או"ח סי' תרנח א"א סקי"ב) עמד בזה, וז"ל: "עוד יש לדון, מתנה על מנת להחזיר הא לא מצי לאכלו, ובעינן אתרוג ראוי לאכילה דוקא... וי"ל כל שראוי לאכילה לשום אדם שפיר, כתרומה טהורה לישראל סוכה ל"ד ב' וע' רש"י ובר"מ פ"ח ה"ב...", והיינו, שהרי זה דומה לישראל שיש לו אתרוג של תרומה טהורה, ואין לו בעצמו יכולת לאכלו, שבפשטות דברי הגמרא מוכח שיוצא ידי חובתו, ומוכח מזה שדין זה של היתר אכילה אין הכוונה שצריך להיות היתר אכילה למי שיוצא בו דווקא, אלא כל שיש בזה היתר אכילה, נחשב כ'לכם', שהוא ראוי לכל הנאתכם, כי סוף סוף ראוי הוא להנאה ואכילה לבני אדם, ושפיר נחשב 'לכם'.

ה'ערוך לנר' (סוכה מא: על תוד"ה הילך) העיר על דברי הפמ"ג מדברי רש"י לענין תרומה טהורה (שם לה: ד"ה הרי) שבדיעבד יוצאין יד"ח, ואמרו בגמרא (שם לה:): "למאן דאמר מפני שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה", וברש"י: "הרי יש בה היתר אכילה - לכהן, וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן, הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן", ומשמע, שצריך להיות איזה אופן של אכילה לזה שיוצא בו, וישראל יכול לצאת בו בגלל שיכול להאכילה לבן בתו כהן, ואילו במתנה על מנת להחזיר אין לו שום זכות אכילה.

וכן יש להעיר ממה שמבואר בפמ"ג (או"ח סי' תרמט א"א סק"כ) שהאוסר על עצמו האתרוג באכילה אין האתרוג נחשב 'לכם', לפי שאין בו היתר אכילה, ולפי דבריו הנ"ל, צ"ע מדוע אינו נחשב 'לכם', הלא ראוי לאכילה לאחרים (בעיקר הקושיא ע"ע 'מנחת ברוך' שם; 'אהל משה' להגרא"מ הורוויץ ח"ב סי' יט; 'אמרי בינה' דיני יו"ט סי' כא; שו"ת 'בית יצחק' או"ח סי' קד; 'קהלות יעקב' פסחים סי' לד).