מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

עשיר שמסרב לתת לשדכן מה שהבטיח

הרב צבי שפיץ

בבא בתרא קמא ע"ב

שאלה:
לעשיר מופלג מארה”ב, כאב המצב שישנם הרבה רווקים ורווקות מבוגרים בציבור החרדי, שלא זכו להקים בית נאמן בישראל. וכדי לעודד ולהמריץ אנשים שיהיו שדכנים למקרים אלו פירסם ברבים שכל מי שישדך בן או בת מעל גיל שלושים, הוא יתן לו מענק בסך עשרת אלפים דולר, מלבד דמי השידוך שישלמו הורי הצדדים לשדכן.
שדכן מסוים שראה את הפרסומת, הפגיש מספר פגישות בחור שהיה חודשיים לפני גיל שלושים עם בת שצעירה ממנו, ואכן חודש לפני שהבחור נהיה בן שלושים, הזוג הסכים לסגור את השידוך בשעה טובה. אולם מכיון שהשדכן לא רצה להפסיד את המענק מהעשיר, הוא משך את הצדדים חודש נוסף באמתלאות שונות שלא היו נכונות, עד שהגיע היום בו הבחור נעשה בן שלושים, ואז הודיע השדכן שכעת שני הצדדים מוכנים לעשיית השידוך, ואכן השידוך נסגר בו ביום בשעה טובה ומוצלחת.
כשפנה השדכן לעשיר לקבל את המענק שהבטיח, הוא בירר אצל הצדדים על מהלך השידוך. ומשהבין מה שעשה השדכן, טוען העשיר, שלא מגיע לו את המענק, מאחר והשידוך היה יכול להיסגר חודש לפני כן, ואז לא היה מקבל את המענק. וכיון שהשדכן הוא זה שמנע את סגירת השידוך -במקרה כזה לא התכוון לתת את המענק.
עוד טוען העשיר, מכיון שלא התחייבתי מראש לשלם לאדם מסוים, אלא פרסמתי באופן כללי שאשלם למי שישדך רווקים או רווקות, ממילא התחייבות כזאת לא חלה, ואני פטור מלשלם מעיקר הדין לכל השדכנים שישדכו בעקבות הפירסום הזה.
מה הדין?

תשובה:
א. כל המפרסם ברבים שישלם כסף או כל תמורה אחרת למי שיעשה פעולה או עבודה מסוימת או שיגלה לו מידע מסוים שחפץ בידיעתו – מחויב המפרסם לשלם למי שעשה מה שביקש – כפי שהתחייב. 1
ב. בנידון השאלה – נלע"ד שחייב העשיר שפירסם ברבים את התחייבותו, לשלם לשדכן עשרת אלפים דולר כפי שהתחייב, למרות שהשדכן לא נהג ביושר. 2

מקורות:
1. הגמ' ב"ב (קמא:) מביאה ברייתא, בה למדנו שאם אדם [שכנראה היה במקום מרוחק מביתו] פירסם ברבים, שכל מי שיבשר לו האם אשתו ילדה זכר או נקבה, יקבל ממנו שכר בשווי מנה - חייב לשלם מנה למי שיבשר לו מה ילדה אשתו. מבואר כאן, שחל חיוב ושעבוד הגוף למפרסם ברבים לשלם שכר למי שיעשה עבורו עבודה או שיספק לו מידע שהוא חפץ בידיעתו. וחיוב זה קיים - אע"פ שנעשה ע"י פירסום ברבים באופן כללי, והמתחייב לא ידע מראש מי יהיה האדם שיעשה עבורו את העבודה.
וכעין זה כתב גם בשו"ת הרא"ש (כלל סח, ט) לגבי שטר שלוה נתן למלוה בעת ההלוואה, ובו כתב [כנראה בהסכמת המלוה] שהוא משעבד את עצמו לשלם לכל מי שיתבע ממנו את סכום הכסף שכתוב בשטר, ולא כתב שם את שם המלוה – שההתחייבות הזאת חלה, למרות שברור לנו שמי שבא לבסוף לתבוע ממנו את סכום הכסף שהיה נקוב בשטר – לא הלוה מעולם כסף ללווה, והלווה לא מכירו. וכדברי שו"ת הרא"ש - פסק השו"ע (חו"מ סי' סא, ד) וע"ש.
והנה אחת מהראיות שהביא הרא"ש לדבריו היא, משאול המלך. שמבואר בשמואל א (ז, כה) שהתחייב לתת כסף ועושר רב, ולהשיא את בתו, למי שיכה את גולית הפלשתי. ומחמת התחייבות זו, הוצרך אח"כ שאול המלך לתת לדוד שהרג את גולית את כל מה שהתחייב ברבים – למרות שבשעת התחייבותו לא התחייב לאדם מסוים, וגם לא ידע מי יעשה זאת. ורק לגבי הגדרת הכסף שעמו קידש דוד היה ויכוח האם נחשב הדבר כמקדש במלוה או לא, כמבואר בסנהדרין (יט:).
ומדימוי הרא"ש את המקרה עליו נשאל לנידון התחייבותו של שאול המלך מוכח, ששאול לא התחייב לדוד מדין מלך – אלא היה שם חיוב ממוני גמור שחל על כל אדם שמתחייב בדיבור או בשטר, שישלם כסף לכל התובעו עם שטר כזה. או שיתן סכום כסף מסויים, לכל מי שיעשה לו פעולה מסויימת או ימסור לו מידע. וזאת למרות שהמתחייב לא ידע מראש למי ישלם את הכסף. וביאר זאת הקצות שם (סי' סא, ס"ק ג), שגדר ההתחייבות הזאת הינו – מדין שליחות. דהיינו, שהמתחייב נחשב – שעושה את כל אנשי העולם כשליחים שלו, ומי שיבצע זאת בפועל – הוא השליח שנשלח על ידו מראש לעשות שליחות זאת. והיות וביצירת שליחות – אין צורך לעשיית קנין, ומספיק דיבור בלבד של המשלח לשליח כדי שהוא יהיה שליחו ומה שיעשה – יחשב כידו הארוכה של משלחו, לכן מועיל ליצירת שליחות גם אמירה כללית ברבים. וכתב שם הקצות שאין בזה חסרון של "ברירה", כי לא צריך שיחול בירור לדעת למפרע מי יהיה השליח, ומועיל הדבר גם אם נדע בשעה שחלה פעולת השליחות, מי הוא השליח שביצע בפועל את רצון המשלח.
לאור האמור מסקנת הדברים בנידון השאלה, שהתחייבות העשיר ברבים לשלם עשרת אלפים דולר – תקפה ומחייבת אותו, מאחר והשדכן נחשב כשליחו וכפועלו. וחיוב התשלום קיים, אפילו אם המשלח או המעביד לא ידע בשעת ההתחייבות מי יהיה האדם שיעשה בפועל את שליחותו.
2. ראשית נקדים, שחיוב התשלום שמגיע לכל שדכן עבור עבודתו חל - רק לאחר שנעשה השידוך בפועל ואינו תלוי כלל במספר הפגישות שמפגיש את הצדדים והוריהם, כי רק התוצאה הסופית מחייבת את התשלום. לפיכך בנידון השאלה, מאחר ובפועל השידוך נעשה כשהבחור היה בגיל שלושים - מגיע לשדכן את התשלום שהובטח לו.
כמו כן יתכן, שאם לא הותנה מראש אחרת, דרך בני אדם כשאומרים למשל בחור בגיל שלושים כוונתם - גם סמוך ונראה לשלושים. ולכן בנידון דנן יתכן, שגם אם השידוך היה נעשה חודש לפני שהגיע החתן לגיל שלושים, היה מגיע לשדכן את שכרו מהעשיר ועדיין צ”ע בזה. אולם עכ”פ בנידון השאלה, מכיון שהשידוך נגמר בפועל כשהחתן היה בן שלושים - צריך העשיר לשלם את עשרת אלפים דולר שהתחייב ברבים לשלם לשדכן שיעשה שידוך כזה.

הגדר של התחייבות העשיר
ונוסיף עוד, שההתחייבות של העשיר אינה מדין נדרי צדקה וכדו’, אלא חיוב מדין שכירות פועלים. כיון שהוא התחייב לשלם עשרת אלפים דולר לכל אדם שיעשה עבודת שידוך, וא"כ השדכן נחשב כפועל שלו. ולכן גם אם השדכן הוא עשיר שאסור לו לקבל צדקה, חייב העשיר לשלם לו את שכרו.
כמו כן מה שטוען העשיר, שלא התחייב לאופן בו שדכן יעשה בערמה וידחה את גמר השידוך בחודש כדי לקבל את השכר שהובטח לו – אין בטענתו ממש. ראשית, כי דבר זה לא הותנה מראש בעת התחייבותו. והרי בעבודת השדכן – לא היה חסרון במלאכת השידוך שנעשתה כראוי ובהצלחה, והביאה לשדך בין הצדדים. וכל החסרון היה רק בגדרי ההתנהגות האנושית של השדכן, וחסרון זה שקשור לאורחות חיי האדם – אינו מונע מלקבל שכר מלא עבור המלאכה שעשה בפועל.
כמו כן, מטרת העשיר היתה התוצאה הסופית שהיא – שיתרבו העוסקים בשידוכי המבוגרים – וזה אכן מה שנעשה בהצלחה מרובה.

החילוק בין עונשו של יהושע בן נון לנידון השאלה
ואין לדמות נידון זה למה שאמרו חז”ל לגבי יהושע בן נון, שהקב”ה אמר לו לכבוש את ארץ ישראל משבעת האומות שגרו בה, אבל הוא התעצל במלחמתו עמם, מאחר וחשב שלאחר שילחם עם כולם ויוציאם מהארץ, הוא ימות כמו שקרה למשה רבינו שמת לאחר שנלחם עם מדין, ולכן נענש יהושע ונפטר עשר שנים מוקדם יותר. והיה מקום לטעון שגם בנידון דנן כיון שהשדכן השהה את גמר השידוך בחודש נוסף, לא מגיע לו את שכרו מהעשיר.
אמנם ודאי שאין הנידונים דומים. שלגבי יהושע, הקב”ה דיבר עמו וציווה אותו להלחם מיד לאחר כניסתו לארץ עם העמים היושבים בה, כדי לסלקם מהארץ שהובטחה לאבותינו, ולכן נענש יהושע כשהתעכב מלקיים מה שנצטווה לעשות ע”י הקב”ה. משא”כ בנידון דנן, השדכן לא התחייב לעשיר לשדך מבוגרים, וגם העשיר לא התנה עמו כיצד יעשה את השידוך, ובתוך כמה זמן וכו’. אלא העשיר אמר דבר אחד, שכל מי שיעשה שידוך שאחד מבני הזוג מעל גיל שלושים, יקבל ממנו עשרת אלפים דולר, ותנאי זה הרי התקיים עם גמר השידוך, לפיכך חייב העשיר לשלם לשדכן.