מי לא עוסק בצערו הפרטי?
הרב דב קדרון
בבא בתרא קמו ע"א
שלמה המלך ע"ה אמר (משלי טו,טו): "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים", ואפילו עני שיש לו לאכול מיני מעדנים בשבתות וימים טובים, סובל מזה, כיון שתמיד חסר לו מזון גופו רגיל למחסור, ואחר כך בעת שאוכל – שינוי ההרגל גורם לו לחולי, ויש אומרים חולי מעיים. כך היה המצב של עם ישראל בגלות, שהיו רעבים וחסרי כל, ובעת שהזדמן להם אוכל טוב, היה מזיק להם וגורם לחולי מעיים.
על הפסוק (שיר השירים ב, ה): "כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" נאמר במדרש: "לא חולי ראש ולא חולי מעיים רק חולת אהבה", וביאר בעל משנה שכיר (מועדים שיר השירים כי חולת אהבה אני) שעם ישראל אומר לקב"ה: אם כי בגלותינו אנחנו סובלים צרות רבות ורעות שונות, מהן כי נשפל כבודנו עד הארץ, ומהן עוני וייסורים אשר עליהם מרמז חולי הראש וחולי מעיים, אף על פי כן אני מניח את הצער הזה ואין אני חולה רק חולת אהבה, היינו צער גלות השכינה המגיע אליך, והיא מגודל אהבת עם ישראל לקב"ה.
בדומה לזה מפרש ר' יצחק חריף (מובא שם) את הפסוק (תהלים מב,ב): "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים", כי לכאורה קשה מדוע נאמר "תערוג" בלשון נקבה, והרי מדובר על איל זכר, אלא רש"י מפרש שהאיל הוא החסיד שבחיות, וכאשר הן צמאות הוא גועה והקב"ה מרחם עליהן בזכותו, אבל לאילה יש זכות גדולה יותר, כי כאשר יש צורך למים בעולם ובנוסף לזה היא צריכה ללדת ומצטערת, היא מניחה את צערה ומבקשת על צער העולם, וכוונת הפסוק הוא שהיא מתעלמת מצערה הפרטי ועורגת למים כמו האיל הזכר שאין לו צער פרטי אחר, וכך אמר דוד: כן נפשי תערוג אליך, מניח אני את צערי וצועק על צער השכינה אליך אלוקים.
