רגישות ועדינות / רפי זברגר

סנהדרין צז ע''א
 

הקדמה

הגמרא מביאה ברייתא המתארת מאפיינים של ימות משיח בן דוד, ובין היתר נאמר שם כי ''האמת תהא נעדרת''. כלומר אנשים דוברי אמת ייעלמו. הגמרא מסבירה כי אנשי אמת ייעלמו כמו עדרים העוזבים והולכים להם.
מתוך כך מביאה הגמרא סיפור על מקום שם דוברים רק אמת, ועל כך נסוב מאמרנו.
 

הנושא

אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא.
רבא אמר כי בתחילה חשב כי ''אין אמת בעולם''. כלומר, חשב כי לא ייתכן שאדם ידבר תמיד אמת ואף פעם לא ישקר.
אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה: דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדבוריה
דעה זו של רבא נדחתה על ידי אמירה של רב טבות, או רב טביומי אשר סיפר לרבא, כי הוא אף פעם לא היה משקר, גם אם היו משלמים לו כל הון שבעולם.
זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה.
המשיך לספר אותו חכם לרבא, שהוא נקלע יום אחד למקום הנקרא קושטא (אמת), ואנשי אותה העיר היו מיוחדים מאוד בדיבור אמת שלהם, כך שאף אחד לא הוציא דבר שקר מפיו, ולכן גם אף אחד בעיר זו לא מת ''טרם זמנו''.
עין יעקב מסביר זאת לאור גמרא במסכת יבמות (מ''ט-נ') שם נאמר על הפסוק בספר שמות (כ''ג, כ''ו) ''את מספר ימיך אמלא'', שאם זכה אדם הרי הוא חי כמניין השנים שנקצבו לו בעת לידתו, ואם לא זכה – מורידים לו משנות חייו.
על כך אומר ''עין יעקב'', שהקב''ה מדין ''מידה כנגד מידה'' מקיים את ''החלטתו'' לאדם הדובר רק אמת, וממלא את שנותיו כפי שקבע בעת לידתו, ולא מפחית משנותיו כלל וכלל.
נסיבי איתתא מינהון והוו לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה. אתאי שיבבתה טרפא אדשא, סבר לאו אורח ארעא. אמר לה: ליתא הכא. שכיבו ליה תרתין בנין.
סיפר הרב כי נשא את בת המקום (איש אמת מתחבר לאנשי אמת) ונולדו להם שני בנים. יום אחד חפפה אשתו את ראשה, ובדיוק באותו זמן דפקה שכנתה על דלתם וביקשה לשוחח עמה. הרב חשב שאין זה צנוע לספר לה על כך (אולי גם בגלל שהחפיפה הייתה לקראת טבילה במקווה) ואמר לה כי אשתו לא נמצאת בבית. לאחר אותו סיפור מתו שני בניו.
אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרו ליה: מאי האי?
הגיעו אליו אנשי אותה העיר ושאלו אותו לפשר העניין. על מה ומדוע מתו שני בניו?
אמר להו הכי הוה מעשה.
סיפר להם הרב את סיפור המעשה שבעטיו הם מתו.
אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי.
ביקשו ממנו אותם אנשים לעזוב את עירם, כדי שלא יתגרה המוות "באותם אנשים".
הם כמובן התכוונו לעצמם, אך לא ייחסו את המוות במפורש עליהם, אולי כדי שלא להוציא עליהם עין הרע.
 

מהו המסר?

זהו סיפור על קיצוניות. שהרי אנו מכירים את הגמרא המתירה לשנות מפני השלום (למדנו זאת בפרשת השבוע הקודמת (וירא, תשפ''ה) כי הקדוש ברוך הוא שינה כדי שישרור ויישאר שלום בין אברהם לשרה). וכן מותר לשנות מפני שלושה דברים, ואחד מהם הוא מדין צניעות ובכל אופן הרב נענש על כך שלא דיבר אמת בעיר שכולה אמת.
מדוע באמת נענש? לכאורה הוא נהג כשורה ועמד בכללי ההלכה המתירים לשנות מפני השלום?
השאלה מתעצמת לאור העובדה כי הרב שנשא את בת העיר קושטא היה רב טבות או טביומי, שהצהיר על עצמו כי רק אמת בפיו. וכאשר הגיע ''זמן אמת'' בו לכאורה חכמים התירו לשנות, הוא לא הצליח להתמיד בדרך חייו, שינה ולא דיבר אמת בניגוד להצהרתו.
כנראה יש לומר כי גם יישום הכללים הנכונים חייבים להיעשות ברגישות רבה ובשום שכל. שהרי מדובר במקום שיש אדיקות רבה לאמירת האמת. לכן צריך להבין שבמקום כזה יש לנהוג כמנהג המקום, ולמצוא דרכים עקיפות ועדינות כדי לא לסטות מכך, הגם שלפי הכללים ההלכתיים הצרופים מותר לשנות. אולי ניתן היה לומר לאותה שכנה בעדינות לבוא בפעם אחרת, אולי לנסות ''לעבור לנושא אחר'' ולשאול אותה שאלה בנושא בעלה וכן על זה הדרך.
התנהגות זו דורשת באמת רגישות ועדינות. גם להרגיש את הצד שכנגד, גם להבין את מכלול הנתונים הסביבתיים, וגם לפעול ולהגיב באופן שלא יבייש את הצד שכנגד ולא ישאיר תחושות לא נעימות.
 

המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]