מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
בחור שמדמיין שהוא המשיח נחשב כשוטה?
הרב צבי שפיץ
בבא בתרא קנה ע"ב
שאלה:
בקהילה מסוימת גר בחור מבוגר שלצורך מחייתו משתכר בעבודות קלות, אולם הוא שוטה לדבר אחד – שמכריז ברבים כל הזמן שהוא המשיח או אליהו הנביא או שניהם יחד, ולשם כך הוא גם שינה ברישום אצל השלטונות את השם שניתן לו בברית, וקורא לעצמו רק – אליהו מנחם לרמוז על כך. ורק כשקוראים לו בשמות אלו הוא עונה לפונים אליו.
לאחרונה נפטרו הוריו, ומאחר והוא היה בן יחיד, הוא ירש את דירתם הגדולה, ורוצה למוכרה כדי לקנות עבורו דירה קטנה, ולחיות עם יתרת הכסף.
ראובן שרוצה לקנות ממנו את הדירה שואל, האם הבחור הזה כשיר למכור את דירתו או שהינו בגדר שוטה, ואסור לקנות ממנו את הדירה עד שביה"ד ימנה לו אפוטרופוס שבאמצעותו יוכל למכור את דירתו?
תשובה:
למרות שטותו בענין המשיח ואליהו הנביא, כיון שבשאר הדברים הוא מבין מה שעושה, אע"פ שאינו בר דעת גדול, ניתן לקנות ממנו, ולמכור לו כאדם פיקח בכל ענייניו. אמנם צריך להשגיח שהדירה תימכר במחיר שמקובל באותו איזור, ושלא יטעו אותו במחיר.
מקורות:
בגמ' ב"ב (קנה:) הובא מעשה באחד שמכר קרקע שירש מאביו, וקרוביו שרצו שיבטל את מכירת הקרקע לימדו אותו לאכול תמרים לפני רבא, ולאחר אכילתם, יזרוק את גרעיני התמר על רבא, כדי שרבא יבחין שהוא שוטה, ויבטל את מכירת הקרקע. ואכן לאחר שהמוכר עשה כך, רצה רבא לבטל את מכירת הקרקע. אולם לבסוף קונה הקרקע לימד את המוכר דבר חכמה מסויים שישאל את רבא, ומחמת שאלתו הבין רבא שהוא היה בר דעת באופן סביר שראוי למכור את קרקעו – והמכר חל. והסיבה שזרק על רבא את גרעיני התמר היתה, בגלל שהוא חצוף באופן מיוחד [וכלשון הגמ' שם].
והנה גם למסקנת הגמ' היה ברור לרבא, שהמוכר הינו חלש בדעתו באופן כללי. אולם מכיון שביחס לכל מה שנצרך למכירת קרקע, היתה לו מספיק חכמה – לכן המקח חל, ואינו נחשב בגדר שוטה שמעשהו בטל לחלוטין. וכדי להרחיב את גדרי החכמה שנצרך לחלשי הדעת, כדי שלמרות זאת – מכירתם וקנייתם תועיל, נביא בס"ד להלן את מקור הסוגיה שדנה מי נחשב שוטה, ומשם נלמד גם לנידון השאלה דנן.
כתוב בגמ' חגיגה (ג:) ת"ר: איזהו שוטה? [האמור בכל מקום שפטור מן המצוות, ומן העונש, ואין קנינו קנין, ואין ממכרו מכר. רש"י] א - היוצא יחידי בלילה, ב - הלן בבית הקברות בלילה, ג - הקורע את כסותו. אמר רב הונא – עד שיהיו כולם בבת אחת. ורבי יוחנן אמר – אפילו באחד מהם, שאפילו אם עושה בקביעות רק דבר אחד מהאמור לעיל - גם נחשב שוטה, ולא צריך שיהיו בו את כל שלושת הסימנים. ובתוס' (ד"ה דרך שטות וכו') ביארו את שיטת ר' יוחנן, שכיון שהוא שוטה ודאי בדבר אחד – יש להחזיקו כשוטה גם בשאר הדברים. וההלכה נפסקה כרבי יוחנן, כמבואר ברא"ש בחולין (פ"א, ד).
ולפי"ז לכאורה גם בנידון שאלתינו היה צריך להיות, שכיון שהבחור המוכר שוטה בדבר אחד, שמייחס לעצמו שהוא אליהו הנביא והמשיח, יש להגדירו כשוטה לכל עניניו ולא תועיל מכירתו?
שיטת הרמב"ם בהגדרת שוטה
וכל שכן לשיטת הרמב"ם (פ"ט מעדות הל' ט) שהובאה להלכה בשו"ע (חו"מ הל' עדות סי' לה, ח) לכאורה לא תועיל מכירתו, וז"ל: שוטה שפסול [לעדות], לא רק שוטה שהוא הולך עירום, ומשבר כלים, וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאה משובשת תמיד בדבר מהדברים, אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר הדברים – הרי זה פסול, ובכלל שוטים יחשב, ע"כ.
ומאחר ולרמב"ם מספיק סימן שטות אחד להחשיבו כשוטה, נמצא שבנידון דנן שיש למוכר סימן אחד כזה, צריך להיות לו דין שוטה, שאינו כשיר לעשות קנין. ולכאורה לא יוכל למכור את הנכס שברשותו, אלא ע"י אפוטרופוס שימונה על כך מביה"ד.
הסיבות שבנידון השאלה המקח חל לכל הדעות
אמנם לדינא לכל הדעות בנידון דנן רשאי הבחור למכור או לקנות, ולא צריך שביה"ד ימנה לו אפוטרופוס לכך, מכמה טעמים.
א. שיטת רבי אביגדור הכהן שהובאה בשו"ת מהרי"ק (שרש יט), ובבית – יוסף אעה"ז (סס"י קכא): שמי שהוחזק כשוטה בדברים אחרים שאינם מוזכרים בגמ' בחגיגה - אינו נחשב שוטה, והסכים עמו המהרי"ק שם. וכן כתב רבינו שמחה שהובא בבית יוסף אעה"ז (סי' קיט, דף לח בדפי הטור).
ב. פסקו גדולי הפוסקים כמו: שו"ת מהרי"ט (אעה"ז ח"ב סי' טז) נודע ביהודה (אעה"ז ח"ב הובא במהדורה החדשה של מכון ירושלים, בתשובות הנוספות שבסוף הספר סי' ט בנידון הגט מקליוויא) שו"ת בית אפרים (אעה"ז סי' פט), שו"ת דברי חיים (אעה"ז סי' נג), ובשו"ת אגרות משה (אעה"ז ח"א, סי' קכ) שדברי הרמב"ם שקבע שמספיק להיות שוטה בסימן אחד ואפילו שלא הוזכר בגמ' בחגיגה, גדר זה שייך רק בהלכות עדות, שם צריך בירור מה קרה בנידון מסוים שאירע פעם. ולכן מי ששוטה אפילו בדבר אחד, יכול להיות שמדמיין דברים שאינם נכונים, ולא ניתן לסמוך על עדותו.
משא"כ ביחס למקח וממכר, קידושין, וגירושין, שם צריך לבדוק האם בשעת עשיית הקנין הוא היה בר דעת וידע מה שעושה, ודיבר כאדם פיקח בכל מה שקשור למעשיו. שאם באותו הזמן דיבר כראוי בכל מה שנצרך לו - נחשב כפיקח למעשה שעשה, למרות שבאותו הזמן הוא היה שוטה ביחס לדבר צדדי שאינו קשור כלל לקנין. ולפי"ז בנידון השאלה גם אליבא דהרמב"ם למרות שגם בשעת מכירת דירתו סובר הבחור שהוא המשיח וכו', אבל מאחר ובכל מה שקשור לעניני המקח ולמכירת הדירה מדבר כפיקח לכל דבר ומבין היטב מה עושה כמו כל אדם פיקח - ממכרו וקנינו חלים, ואינו צריך אפוטרופוס לכך.
כמו כן כתב שם בשו"ת אג"מ, שהדברים אמורים גם לדעת התוס' בחגיגה (ג:) שביארו שלרבי יוחנן אם אדם שוטה ודאי לדבר אחד, מסתמא הוא שוטה גם בשאר הדברים שעשה. שסברא זו קיימת רק כשלא ידוע לנו בבירור מה היתה דעתו של אותו אדם בזמן שעשה את הקנין, שבמקרים אלו סוברים התוס', שבסתם הוא מוחזק שגם אותו עשה בשטותו. משא"כ אם בדקנו אותו היטב בשעת הקנין או הגירושין, וידוע לנו כיצד עשה את הקנין, ודברנו עמו והוא דיבר והשיב בכל מה שנצרך כאדם פיקח ובר דעת, בנידון זה כשהעובדות ברורות לנו שהוא פיקח ואיננו צריכים לדון בדעתינו מצד חזקה סתמית, ודאי שסומכים גם לדעת התוס' על המציאות הברורה לנו, וקובעים שעשה את הקנין כאדם בריא ופיקח, והוא חל גם לרבי יוחנן.
