בית הדין לא נזקק לסרבן
הרב דב קדרון
בבא בתרא קנו ע"ב
במשנה מובא מעשה בבני רוכל שאימם שהייתה חולה נתנה מתנה לאחותם בלי לבצע מעשה קניין, וקיימו חכמים את דבריה, אולם רבי אליעזר סבור שאין אפשרות להוכיח משם שיש תוקף למתנה, כי הם היו רשעים, כי עברו על האיסור לקיים כלאים בכרם, ובגלל זה לדעת רבי אליעזר קנסו אותם חכמים.
הרמ"ה (יד רמ"ה) כותב שניתן ללמוד מדברי רבי אליעזר שמי שמקיים כלאים בכרם מותר לקללו ולקונסו אפילו בדין אחר שלא קשור לעבירה שעבר.
בעל ספר חושן האפוד (להג"ר דוד אברהם פיפאנו ז"ל חחו"מ סי' יח) כותב שיש מחלוקת עקרונית בעניין זה בין הרמ"ה לרמב"ם, שכן הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ,ה על פי מכילתא דרבי ישמעאל משפטים פרשה כ') פוסק:
לא תטה משפט אביונך בריבו... רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא, אטה עליו את הדין, לכך נאמר לא תטה משפט אביונך בריבו, אביון הוא במצות.
כלומר: לדעת הרמ"ה כאשר אדם רשע, שאינו מציית לפסק דין, תובע משהו בבית הדין – קונסים אותו, ומותר להטות את הדין כנגדו. לעומת זאת לדעת הרמב"ם אדם שהוא רשע בנושא מסוים אסור לדיינים להטות את דינו בנושא אחר.
הוא מסיק שגם לדעת הרמב"ם מותר לדיינים להימנע מלדונו עד שישוב בתשובה, ולכן פסק אודות ראובן שחויב בדין תורה לחברו שמעון, ולא ציית לבית הדין ולא ביצע את המוטל עליו, ולאחר מכן, אותו ראובן, מחמת אירוע אחר, נעשה תובע ביחס לאדם אחר - לוי. ולוי טען שאין להיזקק לתביעה זו של ראובן קודם שיציית לדין הראשון, שאכן אין נזקקים לו עד שיציית לפסק הדין הקודם.
