מחלק נכסיו בפיו - מתנת שכיב מרע

נושא:
נחלקו התנאים במשנתנו בנוגע למתנת שכיב מרע. רבי אליעזר מצמצם תקנת שכיב מרע - לשיטתו היא נוהגת רק בשבת. לעומתו, רבי יהושע מרחיב את התקנה לכל ימות השבוע. "בשבת אמרו, קל וחומר בחול". מחלוקת זו חושפת תפיסות שונות בתקנת "מתנת שכיב מרע" ואולי בתקנות בכלל.

שאלות תג"ל:
מהן הסברות במחלוקת זו?

הסבר דרך תג"ל:
המשנה מסבירה את רבי אליעזר: "בשבת דבריו קיימין מפני שאינו יכול לכתוב, אבל לא בחול". בימות החול - יכול לכתוב ולכן חייב לכתוב. התקנה נעוצה בכך שלא יכול לכתוב.
לעומתו, רבי יהושע אומר: בשבת אמרו, קל וחומר בחול. המשנה לא מסבירה את דעתו.
מהו ההסבר לפי רבי יהושע?
הברייתא אומרת (בהקשר שונה) "בחול דבריו קיימין מפני שיכול לכתוב ".
נראה שלפי החשיבה של רבי יהושע יותר הגיוני לחשוב על תקנת שכיב מרע כנגזרת של הפוטנציאל לכתוב ולקנות. בחול יותר פשוט שיש תקנת שכיב מרע כי אפשר לכתוב שטר ולקנות. רשב"ם מביא מאמר תלמודי המתמצת את החשיבה של רבי יהושע: "כל הראוי לבילה- אין בילה מעכבת בו". הפוטנציאל הוא כמו המעשה הממשי.
ייתכן והמחלוקת נעוצה באופן שבו התנאים מסתכלים על התקנה. בחשיבה של רבי אליעזר, התקנה היא היענות לצורך, תיקון של בעיה מעשית. על כן, הוא מצמצם אותו למינימום הנצרך. בבחינת "דחויה" אל מול עיקר הדין, שקובע שצריך מעשה קנין כדי לקנות. לכן המסורת של "בשבת אמרו" מתפרשת בתור דוקא בשבת. בשבת אסור לכתוב ולכן יש צורך לתקן מתנה בלי כתיבה ובלי קנין.
לעומתו, רבי יהושע סובר שאמנם הצורך האנושי שבסיטואציה הוא המניע של התקנה. אבל "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון" (מסכת פסחים דף קטז עמוד ב). תקנה מבוססת על מנגנון דומה בעל תוקף מן התורה, כעין דאורייתא.
רבי יהושע רואה תקנה כהרחבה של מנגנון שכבר קיים בתורה. בחשיבה של רבי יהושע, ה"לא-קנין" מועיל מתוך הפוטנציאל לקנין. כאשר יש פוטנציאל, אז "כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו". לכן המסורת של "בשבת אמרו" מתפרשת אפילו בשבת, ופשוט שדברי "שכיב מרע" קונים בחול בגלל שאפשר לכתוב.

מה אתה חושב? 
למה בסופו של דבר לפי רבי יהושע מתנת "שכיב מרע" מועילה אפילו בשבת? הרי הוא לא ראוי?!
האם אפשר להסביר שרבי אליעזר סובר ששכיב מרע משום מתנה וקנין, ורבי יהושע משום ירושה?