מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

הוריש את רכושו לגוי במקום לבנו היהודי

הרב צבי שפיץ

בבא בתרא קנז ע"א

שאלה:
לראובן, שהיה חולה סעודי, יש בן יחיד שלמרות היותו שומר תו"מ, אולם עקב מחלוקת שהיתה לו עם אביו – אין לו כל קשר עמו, ולא התעניין כלל בשלומו ובצרכיו. לפיכך החליט אביו להענישו, וכתב צוואה אצל עו"ד, שנותן את כל רכושו לגוי שטיפל בו בנאמנות. והפקיד את הצוואה בידי העו"ד כדי שיטפל במימושה לאחר פטירתו.
לאחר פטירת ראובן, שלח העו"ד העתק מהצוואה לבנו של ראובן, כדי ליידע אותו שהוא נושל ע"י אביו מכל נכסיו. מששמע זאת הבן הגיע למשרד העו"ד וסיכם עמו בחשאי, שיתן לו סכום כסף נכבד, ובתמורה לכך הוא יעלים מהגוי את קיומה של הצוואה. וכתוצאה מכך ירש בנו יחידו של ראובן את כל רכוש אביו, למרות שזה יהיה בניגוד מוחלט לרצון אביו.
כעת שואל הבן: א – האם מותר לו לעשות כך, שהרי ישנה הלכה שמצוה לקיים דברי המת?
ב – היות ומצוות כיבוד אב חלה עליו גם לאחר פטירת האב, אולי מחמת מצוה זו הוא מחויב לקיים את רצון אביו?
ג – כמו כן יתכן, שהגוי כבר זכה ברכוש אביו, א"כ נמצא שע"י מעשיו הוא יגנוב את כספו של הגוי?

תשובה:
א. אם הצוואה לא נכתבה כראוי ע"פ ההלכה [וכפי ששכיח ברוב הצוואות שנכתבו ע"י עו"ד, ובפרט אם אינם שומרי תו"מ]. או שהכסף והרכוש לא הוקנו כראוי לגוי בחיי ראובן המוריש, [כמו בנידון השאלה דנן, שהרי הגוי לא ידע כלל מהצוואה] – הבן יורש מדין תורה את כספי אביו לאחר פטירתו, וממילא הכסף וכל רכושו של אביו שייכים לבן בלבד.
לפיכך הקנוניה שעשה הבן עם העו"ד – נעשתה כדין, הן מצד הבן, והן מצד העו"ד. וממילא פטור הבן בנידון זה מכיבוד אב, ומהחיוב לקיים את רצון המת. אך חובה לציין שכמובן אין באמור שום הצדקה להתנהגותו המחפירה של הבן עם אביו, ובפרט בעת חוליו.
ב. היות וע"י מימוש הצוואה, יעבור האב למפרע על איסור "לא תחנם" שמהותו – איסור נתינה לגוי מתנת חינם. לפיכך יתכן שאפילו אם הצוואה היתה כתובה כראוי [ע"פ דיני התורה] – בכל זאת היא היתה בטלה מחמת ההלכה שאמר רבא בגמ' בתמורה (ד:) "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד – לא מהני". ועיין במקורות.
ועכ"פ גם אם יהיה אופן הלכתי שהצוואה קיימת – אולם עדיין אסור לעו"ד ליידע את הגוי על המצאות צוואה זו, כי אסור לגרום להשיב אבידה לגוי כל זמן שאין בכך חילול השם.

מקורות:
כשהצוואה לא כתובה כהלכה – הבן יורש את אביו
מבואר בגמ' ב"ב (קכו:), ובשו"ע (חו"מ סי' רפא, א) שאין אדם יכול להוריש למי שאינו יכול ליורשו. וכן אינו יכול לסלק את הירושה מהיורש של התורה, בין אם ציווה על כך כשהוא בריא, ובין אם ציווה על כך כשהיה שכיב מרע. והטעם לכך הוא - משום שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. שהתורה זיכתה את הירושה לבני הנפטר. ולכן הם יזכו בירושת כספי אביהם גם בעל כורחו של אביהם, בכפוף לסדר הנחלות שאמרה התורה, ומפורטים בשו"ע (חו"מ סי' רעו, א).
אמנם למרות האמור, רשאי כל אדם להקנות בחייו במתנת בריא את רכושו לאדם אחר בקנין המועיל, אע"פ שאינו ראוי מהתורה ליורשו. לפיכך בנידון השאלה דנן, מכיון שראובן המוריש לא הקנה בחייו במתנת בריא את כספו ורכושו לגוי – לכן עם פטירתו - ירש בנו מהתורה את כל כספו ורכושו. וכל האנשים כולל העו"ד שכתב את הצוואה, מצווים מדין הלכות השבת אבידה, לסייע בכל יכולתם לבן שזכה מהתורה בירושה, כדי שיקבל את כל כספו שירש.
למה אין בנידון השאלה מצוות כיבוד אב, ומצווה לקיים דברי המת
והנה מבואר בשו"ת רע"א שהובא בפתחי תשובה (חו"מ סי' רנב, ס"ק ג), שהיות והכסף שהבן זוכה בו לאחר פטירת אביו, שייך כעת לבן בלבד, למרות שבא אליו מחמת אביו. והיות וקימ"ל שמצוות כיבוד אב מחוייב בה הבן רק מכספי האב ולא מכספו הפרטי של הבן – לכן בנידון דנן פטור הבן ממצוות כיבוד אב, ופטור מלתת לגוי, את הכסף שירש ושייך כעת לו בלבד.
כמו כן ציין שם בפ"ת לשו"ת נודע ביהודה תנינא (אעה"ז סי' מה) שכתב שהחיוב על הבן לקיים כיבוד אב קיים - רק אם אביו ציווהו בפירוש לעשות מעשה מסויים. משא"כ אם אביו לא ציווהו על כך, שאז למרות שאם מאליו יעשה הבן את רצון אביו, יקיים בכך מצוות כיבוד אב. אולם אין עליו חיוב מהתורה לקיים זאת. לפיכך בנידון השאלה, מכיון שראובן האב לא ציווה את בנו לתת את הירושה לגוי – פטור הבן מכיבוד אב.
כמו כן, אפילו אם האב היה מצווה עוד בחייו את בנו לתת לגוי מתנה אפילו מכסף ששייך לאב – אסור היה לבן לשמוע בקולו. משום שמצווהו לעבור על איסור תורה. ובמקרה כזה – אין מצוות כיבוד אב. ומסיבה זו אין עליו גם את החיוב והמצוה לקיים את דברי המת, כי גם בחייו אסור היה לו לקיים זאת, ולעבור על איסור "לא תחנם".
האיסור לספר לגוי על המצאות הצוואה
והנה אפילו אם נכתבה הצוואה כראוי בגדרי חושן משפט, ואפילו אם נאמר שלכן כספו של ראובן שייך לגוי, אבל היות והגוי לא יודע מכך, נמצא שמי שיודיע לגוי על כך, מקיים בכך השבת אבידה לגוי. והרי מבואר בשו"ע שאסור להשיב לגוי את אבידתו, כל זמן שאין חילול השם בכך.
למה לכאורה גם אם הצוואה היתה כתובה כראוי – היא בטלה
כמו כן נלע"ד, יתכן שאפילו אם הצוואה היתה כתובה כראוי בגדרי חושן משפט – יתכן שהיא בטלה. כי אם נקיימה – יעבור בכך הנפטר למפרע על האיסור של "לא תחנם" שאסרה התורה לתת לגוי מתנת חינם. והרי קימ"ל כרבא בתמורה (ד:) לגבי כל איסור שאמרה התורה שלא לעשותו, ולמרות זאת עבר היהודי על הלאו ועשהו – שמעשהו לא חל, משום שלא ניתן לעשות דבר שהתורה מתנגדת שיעשו אותו. והנה בהגדרת דינו של רבא דנו פוסקים רבים, ועיין בשדי חמד (ח"ג, עמ' 206-253). ונתייחס כאן לשני ביאורים עיקריים בהגדרת הדבר.
בשו"ת רע"א (סי' קכט), ובשו"ת חת"ס (יו"ד סי' ו) כתבו כלל יסודי ע"פ דברי שו"ת המהרי"ט (סי' סט). שגדר הדין שכל שאמרה התורה שלא לעשות, ובכל זאת עשאו – המעשה בטל הינו, בכל המקרים שאם נבטל את המעשה – יתבטל ממילא האיסור, שעל זה אמר רבא, שהמעשה לא חל, כדי שלא יעברו על האיסור. אולם אם המעשה שעשה בכל מקרה חל ולא ניתן לבטלו, במקרה זה, מכיון שהאיסור לא התבטל, לא מבטלים את המעשה. ולכן אם שחט בשבת, מכיון שלא ניתן לבטל את השחיטה הכשרה שנעשתה, למרות האיסור של חילול השבת - המעשה קיים.
לפי"ז בנידון השאלה, הרי אם נבטל את הצוואה שנעשתה בניגוד לרצון התורה, שאסרה לתת לגוי מתנת חינם, נמצא שע"י כך יתבטל גם האיסור של "לא תחנם" שעלול ראובן הנפטר לעבור למפרע. לפיכך לפי רבא במקרה הזה הצוואה בטלה למפרע.
כמו כן ביארו הש"ך (חו"מ סי' רח, ס"ק ב), ובשו"ת נודע ביהודה (אעה"ז ח"ב, סי' נ) שדינו של רבא קיים - רק באופן שאי אפשר לעשות את המעשה באופן המותר. שבמקרה כזה אם נבטל את המעשה – לא יעבור על איסור תורה. משא"כ בדבר שניתן לעשותו באופן המותר, ורק אותו אדם עשהו באופן האסור כגון, מכר או שחט בשבת, שיכל לשחוט גם ביום חול, במקרים אלו מכיון שהאיסור הינו צדדי ואינו חלק מחלות המעשה, גם לרבא המעשה קיים, למרות שעבר בכך על איסור שבת.
לפי זה בנידון דנן – הרי לא שייך בשום אופן שיהיה מותר בשום יום או זמן לתת לגוי מתנת חינם. והיות ורצונו של האב בצוואתו היה לתת לגוי מתנת חינם, ואם נבטל את הצוואה – יתבטל האיסור ויתקיים רצון התורה - שהגוי לא יקבל מתנת חינם, והבן ירש את אביו, לכן לכאורה לפי רבא הצוואה בטלה מעיקרא. ולהרחבת בירור הנידון, עיין רמ"א (יו"ד סי' רל, א. וחו"מ סי' רח, א). ובסמ"ע שם (סי' רח, ס"ק ב), ובנתיבות שם בחידושים (ס"ק ג). וכן נקטו שם הב"ח, הש"ך (ס"ק ב), והט"ז (ס"ק א), במקרים שדומים לנידון השאלה דנן. ועכ"פ הבן המוחזק יכול לטעון קים ליה כסמ"ע והסוברים כמותו, ושאר שו"ת האחרונים שהובאו לעיל. ולכן לא ניתן להוציא מהבן את כספי ירושת אביו.
למה רשאי העו"ד להשאיר ברשותו את השכר שקיבל מהנפטר
נוסיף עוד שלאור האמור – מותר לעו"ד ובפרט בנידון השאלה שהצוואה לא נכתבה ע"פ ההלכה, לשתף פעולה עם הבן מהטעמים שצויינו לעיל. ויכול להשאיר ברשותו את הכסף שקיבל מאביו, מאחר והכסף הרי שולם עבור כתיבת הצוואה, ואת זה אכן הוא עשה. ואפילו אם הנפטר הוסיף לו סכום כסף מסוים גם עבור מימוש ביצוע הצוואה, ואת זה הרי אינו עושה, אך כיון שנמצא שצריך העו"ד להחזיר את התוספת לבנו של ראובן שהוא יורשו, והיות והבן מסכים לכתחילה שהכסף ישאר ברשותו, ואדרבה הוא עוד מוסיף לו על כך סכום כסף נכבד, כדי שיימנע מלבצע את מימוש הצוואה – לכן רשאי העו"ד להשאירו ברשותו.