נושא:
הברייתא אומרת "הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול" בגלל הסכנה של זיוף על ידי תוספת לשטר.
אמנם אם הרחיק "שיטה אחת"- כשר, כיוון ש"אין למדין משיטה אחרונה". גם כלל זה נועד למנוע זיוף על ידי תוספת.
לסיום, מסתפקת הסוגייה בדין של "שיטה ומחצה", ומכריעה כי שטר זה כשר.
שאלות תג"ל:
הסתפקותה של הסוגייה בנוגע ל"שיטה ומחצה" נראית מאד טכנית, קטנונית ואף מעצבנת. האם ייתכן שישנו רעיון או מחשבה עקרונית מאחורי שאלה כזו?
הסבר דרך תג"ל:
נטען כי שאלה מסוג זה היא "כלי תלמודי", מין "שאלת מעבדה" עיונית במטרה לבחון אוריינטציה לקולא או לחומרה במצבים "גבוליים". ההחלטה במקרים גבוליים מבטאת נטייה לכיוון מסוים ובכך מלמדת על יחס כללי יותר לנושא. בסוגייתחנו, הצד המחמיר סובר שהרחקת שיטה ומחצה פוסלת ורק בהרחקת שיטה אחת בלבד השטר כשר. נראה שהוא דורש בטחון יותר גדול שלא יהיה זיוף ותוספת בשטר בעתיד. זה מוליך אותנו לכיוון המבין את השטר כשטר ראיה שצריך לשמש כעדות והוכחה לאורך זמן על מה שנעשה.
אם "שיטה ומחצה" כשר, אז יש פחות דרישה לבטחון שהשטר לא יזויף בעתיד. אזי נראה כי צד זה נוטה לתפיסת השטר כשטר קניין כאן ועכשיו. יש פחות צורך שהשטר יהיה ראיה מוצקה בעתיד, פחות "רגישים" לסיכון של זיוף בעתיד. לכן, במקרה ביניים הנטייה של הסוגייה תהיה להקל ולהכשיר את השטר. וכך אכן מסקנת הסוגייה.
מה אתה חושב?
"אמר חזקיה: מלאתו בקרובים-כשר".
האם נראה בעיניך בעייתי להחתים לכתחילה עדים פסולים בשטר? איזה אוריינטציה כללית לשטר אימץ חזקיה?