"עבד לוה לאיש מלוה"

נושא:
נחלקו התנאים במשנתנו בדינו של לוה ששילם חלק מחובו ונתן המלוה את שטר החוב לאדם שלישי. הלוה הבטיח כי אם לא ישלם את החוב עד מועד מסוים - יקבל המלוה בחזרה את השטר ויוכל לגבות ממנו את החוב כולו.
במחלוקת זו טמונות תפיסות שונות של מחויבותו של הלוה כלפי המלוה לשלם את חובתו.

שאלות תג"ל:
מהן הסברות העומדות מאחורי מחלוקת זו?

הסבר דרך תג"ל:
משנתנו וסוגייתנו ממשיכות את נושא שעבודו של המלוה כלפי הלוה שנידון בהרחבה בפרקינו.
לגופו של עניינינו כאן:
רבי יוסי סובר ששעבודו של הלוה למלוה, שמקורו בשטר החוב, ממשיך גם אחרי שפרע הלוה מקצת מן החוב. "עבד לוה לאיש מלוה"(משלי כב,ז). המלוה עשה טובה ללוה. לכן, הלוה "חייב" לו. יש ביחסי מלוה-לוה יחסים בין-אישיים שמאופיינים במחויבות רחבה של הלוה כלפי המלוה עד שישלם את כל חובו. מחויבות זו ממשיכה גם אחרי פרעון מקצת מן החוב. השטר עדיין תקף במלואו והמחויבות תקיפה במלואה. לכן, השטר יכול לשמש גם כ"אמצעי לחץ" על הלוה להשלים עד הסוף את פירעון החוב. "אמצעי לחץ" שבשטר מופעל על ידי הבטחת הלוה לשלם עד מועד מסוים. אם לא שילם, השליש יחזיר את השטר למלוה.
לעומתו, רבי יהודה סובר שאין להחזיר למלוה שטר ששולם חלקית. שעבוד הלוה מסתיים כשפורע את חובו. אם הוא שילם מקצת, אז מקצת החוב סולק. השטר המקורי כבר אינו רלוונטי כי אינו אמיתי. לכן השליש לא יתן אותו למלוה. אין לחייב את הלוה בחיובים נוספים. לכן הלוה חייב לשלם רק את מקצת החוב שעדיין לא פרע.
בעצם, יש כאן מחלוקת בשאלה יסודית: כיצד אנו רואים את המתרחש בין המלוה והלוה? האם יש כאן יחס ממוני בלבד או גם יחס בין-אישי? לפי אפשרות אחרונה זו, כסף הוא ביטוי ליחסי אנוש. אפשר לראות אותו כ"שפה" שבה מתקשרים בני אדם. הלוה נעשה "עבד" של המלוה ומחויב לו מתוך הכרת הטוב, מעבר לחוב הממוני. 

מה אתה חושב? 
ראה משנה דף קע, עמוד ב
מחלוקת נוספת בין רבי יוסי לרבי יהודה בנושא "כותבין שובר".
מה הקשר בין שתי המחלוקות?