הלווה צריך להיכנע למלווה?
הרב דב קדרון
בבא בתרא קעא ע"ב
רבא אומר שלווה ששילם חלק מהחוב צריך לקבל על עצמו את האחריות לשמור על השובר שקיבל מהמלווה, למרות שלפני כן לא הייתה שמירת שטר תחת אחריותו, מפני שנאמר (משלי כב, ז): "וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה".
המהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פרק ט סימן יא) דן בשאלה האם לווה יכול לכבד את המלווה במצווה, כגון לקנות לו עלייה לתורה או מצוות גלילה, וכותב שהרבה אנשים טועים בהבנת הפסוק הנ"ל, וחושבים שהלווה צריך להיות נכנע למלווה, אבל אינם יודעים שאפילו לומר לו שלום אסור אם לא היה רגיל לומר לו לפני ההלוואה, כי יש בזה ריבית דברים, ולכן אם אינו ידוע לכל, שגם לפני שהלווה לו היה קונה לו עלייה לתורה, או היה מקודם מכבדו במצות. כגון שהוא מחותנו, או הוא למדן מופלג, או שאר שייכות, אסור לו לעשות כן, אף על פי שהוא יודע בעצמו שגם בלא ההלוואה היה עושה כן, מכל מקום אסור משום מראית עין של ריבית.
הש"ך (יורה דעה סימן קסו ס"ק א) כותב שמדברי הרא"ש נראה שאין בזה חשש של מראית עין, ואם קודם ההלוואה היו המלווה והלווה אוהבים זה את זה כל כך שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים, מותר ללווה להשאיל חצר למלווה גם לאחר ההלוואה, כי הם יודעים שאין השאלה זו ריבית. ולדעתו נראה שמותר ללווה גם לקנות למלווה עלייה לתורה, בתנאי שהם יודעים שאינו עושה זאת בגלל ההלוואה, אף על פי שאין הדבר ידוע לכולם.
הוא מוסיף שבדברים שנעשים בצנעה, כגון להשאיל בהמה או כלים, כולם מסכימים שמותר ללווה לעשות טובה למלווה אם היה עושה זאת גם ללא ההלוואה, כי אין זו ריבית.
