נדב ואביהוא – דמיות מופת / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
סנהדרין נב ע"א
וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקדוש ברוך הוא: הנראה מי קובר את מי.
דברי הגמרא הללו קשים מאוד לעיכול, שכן כיצד יכולים היו שניים מראשי וצדיקי הדור, כנדב ואביהוא לדבר כך? אם נוסיף לזה את העובדה שלאחר מותם משה רבינו אומר לאהרן "בקרובי אקדש" (ויקרא י, ג), ובזה מכתיר אותם כ"קרובי", כלפי הקב"ה, התמיהה רק גדילה והולכת: אם כן, כיצד יכול להיות ששני גדולים אלו דיברו בצורה כל כך גסה כלפי משה ואהרון!?
לא מעט תשובות ניתנו בסוגיה זו, אבל תשובה מקורית וייחודית לשאלות אלו, נותן רבי יצחק אייזיק מספינקא (חקל יצחק, אחרי, ד"ה "וידבר ה' אל משה").
ניתן לקרוא את דברי הגמרא הללו, מסביר החלק יצחק, בכמה אופנים, שאכן כמה מהם לא מחמיאים במיוחד לנדב ואביהוא. אולם גם ניתן לקרוא את דברי הגמרא באופן אחר, כך שהשיח בין נדב ואביהוא נשמע דואג מהיום שההנהגה תגיע אליהם.
נדב ואביהוא מסתכלים על "הזקנים", מנהיגי העדה, משה ואהרן, שזכו לקבלת פני שכינה באופנים שאף אחד לא זכה, וחושבים לעצמם, מה יהיה כאשר אלו ימותו ואנחנו נצטרך להנהיג את הדור. האם נצליח בכלל להכנס לנעליים שלהם? האם פטירתם של שני ענקים אלו לא תגרום לשכינה שתסתלק ח"ו מהבית שעכשיו נבנה?
חששות אלו של נדב ואביהוא, מסביר החלק יצחק, לא הגיעו בחלל ריק. קדמה לחששות אלו, האמירה האלוקית, שהבית עתיד "ונקדש בכבודי" (ויקרא כט, מג), וכפי שמסבירה הגמרא שהכוונה הייתה שהבית יתקדש במכובדי (זבחים קטו, ב), אם כך ידעו נדב ואביהוא שזה רק עניין של זמן עד שהדברים יקרו והנהגת משה ואהרן תפסק, ולכן הם חששו.
על הרקע הזה הם עשו את אשר עשו בנסיון להתקרב לה', "בקרבתם לפני ה'" (ויקרא טז, א), כך שאולי ירצה ה' בקרבתם, ויוותר על קרבתם של משה ואהרן.
תשובתו של הקב"ה להם הייתה חיובית, והוא קיבל את רצונם שלא להיכנס תחת משה ואהרן, ולכן אמר להם "נראה מי קובר את מי", לא כתרעומת, אלא כקבלת הרצון שלהם לא להכנס להנהגת העם במקומם של הזקנים.
דברים אלו של בעל החקל יצחק יכולים ללמד כל אחד מאיתנו דבר גדול, והוא, שלעיתים דברים נראים פשוטים ומובנים, וייתכן שההבנה הפשוטה איננה מחמיאה עם דמויות מסויימות. אולם, כאשר מעמיקים מבט, ובוחנים את הדברים באופן אחר, מגלים שבדיוק אותם הדברים שהתפרשו באופן שאיננו חיובי, יכולים להתפרש באופן החיובי והמיוחד ביותר.