והארץ נתן לבני אדם | הדרן למסכת בבא בתרא

הרב יוסף סלוטניק

עיקרון הבעלות האנושית הוא מיסודותיה של מסכת נזיקין. הבעלות שהעניק לנו הקב"ה על רכושנו מעניקה לנו חירות, לצד אחריות גדולה לשימוש בנכסים באופן ראוי ומטיב, ולהכיר טובה למי שהעניק לנו את הבעלות.

בצעירותי, רבים מחבריי היו כותבים את שמם על ספריהם תוך שהם מקדימים בראשי התיבות "לה"ו", רמז לפסוק "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה" (תהילים כ"ד, א). תוספת זו מבטאת השקפה תיאולוגית-פילוסופית הרואה את כל קנייני האדם כשייכים לה', בעוד האדם אינו אלא שואל ומשתמש ברכוש שמיים. השקפה זו ניכרת בדברי התוספתא בברכות (ד, א): "לא יטעום אדם כלום עד שיברך, שנאמר: לה' הארץ ומלואה."

(אני זוכר שהתנגדתי ליישום עקרון זה דווקא על ספרי הקודש שלי. חשבתי לעצמי: כל עוד איני כותב "לה"ו" על המקרר או על הרכב שלי, אין סיבה לייחד זאת לספרים דווקא.)

עם זאת, על אף הקסם בגישה הרואה באדם אורח בעולם, זוהי אינה התפיסה היחידה בספרות חז"ל. גם התוספתא לעיל מקבלת עידון מסויים בדברי רבי לוי:

רבי לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם!" לא קשיא, כאן - קודם ברכה, כאן - לאחר ברכה. (ברכות לה ע"א)

לדבריו, לאחר הברכה הופך העולם לקניין האדם – מתנה מאת הקב"ה, אך בבעלות אנושית בפועל.

מושג הבעלות האנושית מקבל ביטוי רחב בספרות חז"ל, ובפרט במסכתות נזיקין. מסכת בבא קמא עוסקת בפיצוי הניזוק מתוך הנחת הבסיס שהחפץ הניזוק הוא בבעלות מובהקת של אדם. באותו אופן, בעל השור המזיק מחויב לפצות בשל אחריותו כבעלים. מסכתות בבא מציעא ובבא בתרא מוסיפות עומק לדיונים על מחלוקות בבעלות, תוך הדגשה מתמדת של חשיבותה.

ניתן היה להבחין בין שאלת הבעלות בעולם הזה, שהיא יחסית ותלויה במושגים של קרבה לחפץ, לבין ההכרה האולטימטיבית שהקב"ה הוא בעל הכל. אך דומה שגם הבחנה זו אינה שלמה.

דיני ירושה מצביעים על בעלות שנוצרת באופן א-לוהי, ללא פעולה אקטיבית מצד הבעלים הקודמים. לדוגמה, אדם אינו יכול להעניק את ירושתו בחייו; הירושה עוברת ליורשים רק לאחר פטירתו, כפי שנקבע בדיני התורה. התורה אף מונעת שינויים בחלוקת הירושה: "האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שניים... לא אמר כלום". (משנה בבא בתרא ח, א) הגמרא (בבא בתרא קמא ע"ב) מתארת את תהליך הירושה כ"בא מאליה", והרמ"ה מסביר: "שאין אדם מזכה אותה לו, אלא ירושת אבותיו נופלת לו מעצמה." כלומר, היורש אינו נדרש לבצע מעשה קניין כפי שנדרש בכל רכישה אחרת של ממון. תהליך זה, שאינו נובע מפעולה אנושית, משקף הכרעה א-לוהית המגדירה מיהו היורש, וממילא מיהו הבעלים החדש. הכרעה זו, שמקורה במישור הא-לוהי ולא האנושי, מדגישה באופן חד משמעי כי גם מנקודת מבט א-לוהית יש משמעות והכרה בבעלות האנושית.

דוגמה נוספת לכך נמצאת בחלוקת ארץ ישראל לשבטים, שהתבצעה על פי הגורל והאורים והתומים. גם כאן, הקב"ה קובע מי יקבל כל נחלה, והבעלות נשמרת לדורות, כמשקפת את הרצון הא-לוהי מי יהיה הבעלים האנושיים של הנחלות השונות. התורה אמנם מדגישה בפרשת בהר את הארעיות של הקניין האנושי, באומרה: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" (ויקרא כ"ה, כג-כד). עם זאת, אין להבין מכאן שבשנת היובל הארץ חוזרת לה', אלא שהיא חוזרת לבעליה המקוריים – אלה שקיבלו את הנחלה מיד הקב"ה. כך יוצא שבשאר העולם, הבעלות נתונה בידי האנשים המחזיקים בנכסים ברגע נתון, בעוד בארץ ישראל, הבעלות נותרת בידי יורשיהם של אלה שקיבלו את הארץ במתנה מהקב"ה.

התודעה שהקב"ה מעניק לנו בעלות מעצימה את נוכחות האדם בעולם, כפי שנאמר: "והארץ נתן לבני אדם". היא מעניקה לנו את החירות לפעול כבעלי הבית ולא כאורחים חולפים. עם זאת, בעלות זו מטילה גם אחריות כבדה: לדאוג שהבית לא יהיה מקור להיזק ראיה או לנזקים אחרים, לשמור על העולם ועל רכושנו, ולהשתמש בנכסינו כאמצעי להבעת הכרת הטוב למי שהעניק לנו את הבעלות – הקב"ה.