נושא:
הכרעת סוגייתנו מבחינה בין ערב בשעת מתן ההלוואה, שמתחייב ללא קניין, לעומת ערב לאחר מתן ההלוואה שמתחייב רק עם קניין. הבחנה זו חושפת תובנת יסוד בנוגע לאופי מחויבותו של ערב.
שאלות תג"ל:
מהו ההגיון העומד מאחורי הבחנה זו?
הסבר בדרך תג"ל:
נראה שסוגייתנו מכריעה לטובת הגישה שלהתחייבות של ערב יש אופי ממוני - קנייני, ואינה מבוססת על מחויבות בין-אישית. ערב בשעת ההלואה מתחייב בגלל ש"על אמונתו הלוהו"(משנה קעה:) וכהסברו של רב אשי (קעג:) שערב מקבל הנאה מכך שהמלוה נותן בו אמון ונותן כספו ללוה על סמך הבטחתו.
מחויבות הערב היא מעין "תמורה" להנאה שהוא קיבל, מעין קנין כסף; הכסף הוא ההנאה שהוא קיבל. לאחר ההלוואה, ערב לא יתחייב אלא אם כן עשו קנין על הערבות. רואים כאן גישה קניינית-ממונית למחויבותו של הערב.
מה אתה חושב?
בדף קעו עמוד א' הסוגייה הכריעה שיש למלוה שעבוד נכסים על הערב (שערבותו תועדה בשטר) וגובה אפילו מנכסים שהערב מכר. מה הקשר בין הכרעה זו להכרעה שלמדנו כאן בעמוד ב?