מקור הסמכות בדיני ממונות: התורה או הציבור

נושא:
הברייתא מחדשת מומחה לרבים דן אפילו יחידי, ולא צריך שלשה. מיהו "מומחה לרבים"? יש קריטריון של גמיר וסביר ויש קריטריון של רשות מן הנשיא או מראש הגולה.
יש בסוגייתינו דיון עקרוני על מקור הסמכות של יחיד לדון דיני ממונות.

שאלות תג"ל:
מהי המשמעות של הקריטריון הכפול לדיני ממונות?

הסבר בדרך תג"ל:
מלוא המעמד והסמכות של דין מתבטא בכך שאם טעה - לא ישלם. למרות שלא כיוון לצדק של התורה - בכל זאת דינו דין, ואף לא ישלם על טעותו. וכל כך למה? כי נטל רשות, קיבל מינוי מן השלטון לדון. לפי זה, הביטוי "מומחה לרבים" פירושו- מומחה על הצבור מכוח השלטון הצבורי. המינוי על ידי השלטון הצבורי מבסס את הדין. אם הוא גמיר וסביר אבל לא נטל רשות, אז דינו דין מכוח התורה שבו, גם אם טעה. אבל- ישלם. מין מעמד ביניים לסמכות שנובעת מהיות הדיין מחכמי התורה בלי שקיבל רשות מן הצבור.

מה אתה חושב?
מהו המעמד של דיין שנטל רשות מן השלטון - הציבור, אבל לא גמיר וסביר, כלומר, בלי הסמכות שבאה מכוח חכמת התורה?