כל הנהגה טובה צריכה מקור
הרב דב קדרון
סנהדרין יא ע"א
בגמרא מובאים חמשה מעשים דומים מדורות שונים, שבכולם כדי לא להלבין את פניו של עושה המעשה, אדם אחר הודה שעשה זאת למרות שלא עשה, ולגבי כולם הגמרא שואלת ממי למד לעשות כן, ויש לכך מקורות שונים.
הגריי"ל בלוך זצ"ל (שעורי דעת חלק ד - חכמה ומוסר שעור טו) כתב שכל הענין הזה תמוה. האם זקוקים אנו להוכחות בכדי לאמת מדה כזאת, אשר נכונותה ותועלתה מובנות לכל, ומי זה לא ירגיש, כי יפה לו לאדם לחסוך חרפה מחברו ולמנוע ממנו בזיון וכלימה, וכי לא נוכל להגיע לידי הנהגה זו על פי דעתנו אנו מבלי הוכחה מן הכתוב ומן הקבלה?
אלא, הוא מסיק מכאן, שגם לגבי דברים שנראים פשוטים, אסור לאדם לסמוך על בינתו בלבד, מבלי אשר למד מרבותיו, אשר גם הם לא המציאו את ההנהגה על פי שכלם, אלא למדוה מרבותיהם אשר מצאו לכך מקור בתורה.
וזה מפני שכל רגש - אף הכי טוב והיותר נאה - עדיין טעון בדיקה אם למעשה כדאי והגון להתנהג לפיו, בגלל שתי סיבות: א. כי גם ברגשות הנעלים ביותר אל לו לאדם להפריז על מדתם (לזאת נקראו מדות, מפני שעלינו להעמיד כל דבר לפי מדתו הנכונה) ואם יפריז על המידה, ייתכן שייהפך העניין לרועץ.
ב. כל מדה נכונה, אם נהפוך בה ונעיין בה ונבחין את כל העניינים המסתעפים על ידה נמצא כמה חסרונות בהנהגתה. לכן אי אפשר להחליט על טובו ויופיו של רגש ובוודאי שלא להתנהג על פיו בחיים המעשיים, בטרם ישקול אותו האדם במאזני השכל ויוודא שאכן מקור הנהגה זו הוא בתורה, ומה הם התנאים ליישם אותה.
