מדוע מאה ועשרים ולא שבעים?
הרב דב קדרון
סנהדרין יג ע"ב
כידוע, הרמב"ם בפירושו למשנה וגם בהלכות סנהדרין (פ"ד הי"א) כותב שאפשר לחדש את הסמיכה על ידי הסכמה של כל החכמים שבארץ ישראל. בדורות לאחר מכן נחלקו מהר"י בר רב ומהרלב"ח האם זו אכן דעתו בוודאות או שמא גם הוא היה מסופק בדבר.
הגר"ר מרגליות זצ"ל (בספר יסוד המשנה ועריכתה) הציע שאולי שיטת הרמב"ם הזו היא הסיבה שבגללה חברי כנסת הגדולה היו מאה ועשרים, ולא שבעים כפי שהיה מקובל מזמן משה רבנו. כי כיוון שנפסקה שרשרת המינויים לבית הדין הגדול בימי חורבן בית ראשון ושבעים שנות גלות בבל, כדי לחדש את הסמיכה היו צריכים ריכוז של כל חכמי ארץ ישראל שהיו בה בדור ההוא, והם היו מאה ועשרים, ובזה הוחזר למוסד העליון הזה ייפוי הכוח הכלל - ישראלי.
לאחר מכן, כאשר נפטר אחד מאנשי כנסת הגדולה לא מינו אחר במקומו, ולפיכך מצינו שבזמנים שונים היו מניינים שונים, יש שישבו מאה להורות, ויש שנמנו שמונים וחמשה וכדומה, עד שחזרו למניין שבעים.
כאשר התחילו לפחות ממניין מאה ועשרים, החכמים הנשארים נקראו "שיירי כנסת הגדולה" כי כל ייפוי הכוח שלהם בכל הדורות שאחריהם נבע מכוח הקיבוץ הכללי שהיה בתקופת הכינוס של מאה ועשרים חכמי ישראל. כך עוד נתכנה שמעון הצדיק שהיה כהן גדול הרבה דורות אחרי תקופת עליית עזרא.
בנושא של מערכת המשפט לפי ההלכה, עם ישראל עדיין נמצא בגלות, שכן אין לנו מוסד מרכזי שמוסכם על כל חכמי ישראל, כפי שהיה בית הדין הגדול, או הכנסת הגדולה, ועל כך אנו מתפללים: "השיבה שופטינו כבראשונה".
