לעולם ליגריס איניש
עבודה זרה דף יט ע"א
"ואמר רבא:
לעולם ליגריס איניש, ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר,
שנאמר: (תהלים קיט, כ) גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה. גָּרְסָה כתיב ולא כתיב טחנה".
פירש רש"י: "דלא ידע מאי קאמר - שאין רבו יודע לפרש לו כלום".
רש"י הזכיר שיש לו רב אמנם, אלא שאינו יודע לפרש. שכן לא היו להם ספרים בימיהם, ובלא רב לא היה ניתן לדעת כלל את הנוסח שעליו לגרוס.
מהי כוונת רבא, האם יש חשיבות בשינון ללא עיון, או שרק אם אינו מבין ילמד כך?
לכאורה מלשון "ואף על גב דלא ידע מאי קאמר" משמע שעדיף היה לו היה מבין, ולומד בעמקות.
אולם מדברי וממעשה רבא עצמו נלמד שלא כך בדיוק צריך לנהוג.
במסכת סוכה דף כח ע"ב:
"...ומשנן בסוכה.
- איני? והאמר רבא: מקרא ומתנא - במטללתא, ותנוי בר ממטללתא!
- לא קשיא: הא - במגרס, הא - בעיוני.
כי הא דרבא ורמי בר חמא כי הוו קיימי מקמיה דרב חסדא מרהטי בגמרא בהדי הדדי, והדר מעייני בסברא".
רבא ורמי בר חמא למדו ב'חברותא' בבית מדרשו של רב חסדא. קודם היו לומדים גמרא ב'בקיאות' במהירות. ורק אחר כך היו דנים ומפלפלים בדברים.
ומבארת הגמרא שדברי רבא על חובת הלימוד בסוכה עוסקת רק בשינון הגירסא, כאשר אינו צריך לעיין ולהתרכז. אולם כאשר הוא לומד ב'עיון' ומתרכז בהבנת הנלמד, עליו ללמוד במקום הקריר והנוח ביותר.
ושוב, כדברי רבא עצמו במסכת עירובין דף סה ע"א:
"אמר רב נחמן בר יצחק: הלכתא בעיא צילותא {דעת צלולה. רש"י} כיומא דאסתנא {כשמנשבת רוח צפונית}.
אמר אביי: אי אמרה לי אֵם: קריב כותחא {אפילו ציווי עבודה קלה} - לא תנאי.
אמר רבא: אי קרצתן כינה - לא תנאי".
"שאפילו טרדת עקיצת הכנה היתה מביאתני לידי בטול". מאירי.
ולשון החיי אדם בהקדמה:
"...אמרינן 'למגמר והדר למסבר', והיו צריכין לחזור תמיד המשניות והברייתות שקבלו מרבם והם הלכות פסוקות, והוא היה העיקר הלמוד אצלם... רק באיזה זמן אזי דקדקו בשמועה לפלפל בו ולדקדק".
