לפשט כמה שאפשר / רפי זברגר

שבועות יח ע''א-ע"ב
 

למדנו בדף י''ד התייחסות למשנה הראשונה בפרק אשר בתחילתה מסבירה מהן ''שתים" שהם "ארבע''. שתים הם שני המקרים המפורשים בתורה מתייחסים להיעלמות הטומאה, אך ידיעה כי נאסר לאכול קודשים, או להיכנס למקדש. וארבע מתייחס לשני מקרים נוספים הנלמדים ע''י חכמים: היעלמות הקודש (לא זוכרים כי הדבר קדוש) או המקדש (לא זכור כי המקום הינו בית המקדש) אך יודעים ומודעים לטומאה. בהמשך המשנה בעמוד ב' למדנו:
נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש, נעלם הימנו מקדש וזכור הטומאה, נעלם ממנו זה וזה והשתחוה, או ששהה בכדי השתחואה, או בא לו בארוכה – חייב, בקצרה – פטור.
קטע זה עוסק באדם אשר ידע כי נטמא בתוך המקדש עצמו, ולאחר מכן נעלמה ממנו הידיעה, באחת משלוש אפשרויות: היעלמות הטומאה – שכח שנטמא, אך זכר שהוא במקדש, היעלמות מקדש – שכח שהוא בתוך המקדש, אך זכר שהוא טמא, היעלמות זה וזה – שכח שהוא טמא ושכח שהוא במקדש. בכל האפשרויות הנ''ל, אם עשה את אחד מהדברים הבאים בשוגג, חייב קרבן עולה ויורד:
1. השתחווה במקדש.
2. השתהות בבית המקדש זמן הראוי להשתחוות.
3. יציאה מהמקדש בדרך שאיננה הקצרה ביותר.
כל זאת, על סמך הפסוק בספר במדבר (ה', ב'): וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה, כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ.
עד כאן למדנו במאמרנו בדף י''ד, עתה נמשיך מעט בלימוד המשנה אשר משווה דין זה לטומאת נידה:
ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד – חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו:
המשנה פוסקת שאדם המשמש את אשתו, ותוך כדי המעשה היא אומרת לו שנטמאה (דם נידה, ומאותו רגע נאסרה עליו) הרי הוא מחויב לפרוש ממנה. אך אם פרש בעוד האיבר בקישויו, הרי הוא מתחייב בקרבן חטאת (עבר בשוגג), שכן, גם יציאת האיבר מהנה ומחייבת בקרבן. הגמרא תרחיב מה היה עליו לעשות, כפי שנראה בהמשך המאמר.
 

הנושא

אמר מר: פירש מיד חייב
הגמרא מצטטת את דין המשנה, המחייבת את הפורש מייד לאחר שאשתו אמר שנטמאה.
היכי עביד?
ומיד שואלת הגמרא, וכי מה היה עליו לעשות כדי להיפטר מחיוב זה?
אמר רב הונא משמיה דרב: נועץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות וטוביה.
רב הונא בשם רב אומר שהיה עליו להמתין ולחכות עד ל''מות'' האיבר, ורק לאחר מכן לפרוש מאשתו.
אמר רבא: זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור, דאי סלקא דעתך חייב, הכא מאי טעמא פטור? משום דאנוס הוא - אי אנוס הוא - כי פירש מיד נמי ניפטר, אנוס הוא.
רבא מסיק מדברי רב הונא בשם רב, כי אין איסור לשמש ב''איבר מת'' אפילו באיסור ערווה ממש, שהרי אם גם שימוש כזה נאסר, הרי שאז בפועל, אין הבדל בין שימוש באיבר חי לשימוש באיבר מת. אם כן, כמו שפטרנו בפרישה באיבר מת משום אונס (ראתה דם תוך כדי תשמיש), היה צריך לפטור גם בפרישה באיבר חי משום אונס (והרי המשנה מחייבת בפרישה מיידית). על כורחך, מסיק רבא כי לשיטת רב מותר לשמש אף איסור ערווה באיבר מת.
אמר ליה אביי: לעולם אימא לך המשמש מת בעריות חייב והכא מאי טעמא פטור? משום דאנוס הוא.
אביי דוחה את מסקנת רבא בדברי רב, ואומר כי ייתכן שבכל אופן נאסר שימוש גם באיבר מת (בעריות ובנידה), ולכאורה היה צריך לפטור בשני המקרים (פרישה מיידית ופרישה לאחר שהייה) משום אונס. אלא ממשיך אביי:
הא דאמרת כי פריש מיד אמאי חייב? שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה.
כיוון שבפרישה מיידית יש ''הנאה מרובה'' אין אפשרות לטעון שהיא הייתה באונס (למרות שתחילה המקרה היה באונס), ולכן המשנה מחייבת בפרישה מיידית. אבל בפרישה לאחר מות האיבר יש רק ''הנאה מועטת'' ולכן עדיין ''נשאר'' הפטור של אונס.
אמר ליה רבה בר חנן לאביי: אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה, ואנן במקדש תנן!
מקשה רבה לאביי, אם אמנם זהו ההבדל בנידה בין ''דרך ארוכה'' (פרישה לאחר שהייה) ל''דרך קצרה'' (פרישה מיידית), הרי שהמשנה הייתה צריכה לנקוט אותו לשון כמו שנקטה ברישא באיסור מקדש וקודשיו. שם פסקה המשנה: "בא לו בארוכה – חייב, בקצרה – פטור''. ומן העובדה שהמשנה לא נקטה בסיפא לשון דומה לרישא, מקשה רבה על הסברו של אביי.
אלא משום דלא דמי ארוכה דהכא קצרה דהתם וארוכה דהתם קצרה דהכא.
מתרץ אביי (או הגמרא בעצמה) את הקושיא ואומר כי דין הקצרה והארוכה של הרישא באיסור טומאת מקדש וקודשיו הפוך בדיוק מדין הקצרה והארוכה של הסיפא באיסור נידה. שהרי ברישא הפטור הוא בקצרה (יוצא מייד מן המקדש) והחיוב בארוכה (משתהה במקדש), ולעומת זאת בנידה הפוך: הפורש מייד מתחייב, והמשהה את פרישתו נפטר.
מכיוון שהמשנה לא רצתה ''לבלבל'' את התלמידים לא נקטה לשון דומה בסיפא (ריטב''א). 
   

מהו המסר?

ההסבר של הריטב''א בתשובת אביי מלמדת אותנו עיקרון חשוב בחיים: לא להגיד דברים מבלבלים. לנסות לפשט כמה שיותר את הדברים, ולא לומר משפטים אשר עלולים להטעות ולבלבל את השומע.
לכאורה, גם בסיפא היה "מאוד נחמד'' לתת אבחנה בין ''דרך ארוכה'' ל''דרך קצרה''. אך מכיוון שהיישום בסיפא של כלל זה הוא בדיוק הפוך מהרישא, היינו עלולים לטעות בדין, ולכן נמנעה המשנה מאמירה זו.
 
 
המאמר לע''נ אבי מורי ר' שמואל ב''ר יוסף,  אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, ולע''נ חמי משה בן רבקה
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]