למי אמר הרבי מגור "בתיאבון"?

הרב דב קדרון

סנהדרין כז ע"א

אחת המחלוקות בין אביי לרבא שבהן הלכה כאביי היא בכשרותו להעיד של מומר אוכל נבלות להכעיס. מי שאוכל אוכל לא כשר לתיאבון בוודאי פסול לעדות, כמו שמסביר רש"י שכיוון שבשביל כסף הוא מוכן לעבור עבירה של אכילת אוכל לא כשר, אין ספק שיהיה מוכן גם לשקר בעדות בשביל כסף, וזהו "רשע דחמס".

אבל מי שאוכל נבלות להכעיס לפי דעת רבא אינו פסול לעדות, ועל כך תמה הגראי"ל שטיינמן (אילת השחר) למה, הרי כיוון שאין לו יראת שמים בוודאי לא יימנע מלהעיד שקר כשיהיה לו מזה ריווח. ואין לומר שמי שהוא מומר להכעיס עושה עבירות רק להכעיס ולא עבור תאוות ממון, שהרי מצאנו בתורה (בראשית כ,יא): "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי", כלומר שמי שאין בקרבו יראת אלוקים יכול אפילו לרצוח, וכל שכן לשקר.

ההסבר לזה ייתכן על פי הניתוח של מרן הרב קוק זצ"ל של הכפירה בדורות האחרונים, שלא נובעת מרשעות אלא מחוסר הבנה של התורה, ואנשים כאלה, שיש בהם שאיפות לאידיאלים נעלים, ורק בגלל חוסר הבנתם אינם מוצאים אותם בתורה, יכולים להיות בגדר של מומרים להכעיס בעבירות מסוימות, ועדיין להיות בעלי עקרונות של אמירת אמת.

להלכה נפסק שכל מומר, בין להכעיס ובין לתיאבון, פסול לעדות, אולם מובן שמומר להכעיס גרוע יותר ממומר לתיאבון, כפי שמסופר על אחד האדמו"רים לבית גור שהגיע לביתו של אדם עשיר בזמן שאכל, ואמר לו, כפי המקובל: בתיאבון. ענה לו אותו עשיר: אם הרבי היה יודע מה אני אוכל הוא לא היה אומר לי זאת, ענה לו הרבי: אדרבה, אני מברך אותך שתאכל לתיאבון ולא להכעיס...