גאולה לטמאים: אחריות של בית הדין על תקוות הגאולה

נושא:

נחלקו התנאים בברייתא אם "מעברין את השנה מפני הטומאה", כלומר, כאשר הצבור טמא - האם בית הדין מעבר את השנה ולמעשה דוחה את חג הפסח, חג הגאולה, בחודש. וזאת כדי לאפשר לצבור להקריב את קרבן הפסח בטהרה. מהדהדת כאן שאלה על היחס בין הגאולה - בעבר ובהווה - לבין רמתו הרוחנית של עם ישראל.

 

שאלות תג"ל:

מהן הסברות מאחורי מחלוקת זו?

 

הסבר בדרך תג"ל:

הדעה שסוברת שמעברין את השנה מפני הטומאה- כדי  שהקרבת הפסח, זכרון של יציאת מצרים, תהיה בטהרה ולא על ידי צבור הטמא בטומאת עבודה זרה או בטומאת מת.

הדעה שאין מעברין מפני הטומאה סוברת שאפילו כאשר הציבור הוא טמא, בכל זאת יקריבו את הפסח בטומאה. אפשר לחשוב על הקרבת קרבן פסח, זכרון גאולת מצרים, כביטוי בעיני חז"ל  לראייתם את הגאולה בעתיד, ועל טומאה כביטוי של רמה רוחנית באופן כללי. לפי זה, יסוד המחלוקת הוא האם הגאולה תלויה על "טהרת" עם ישראל, היותם ברמה רוחנית גבוהה. או, מאידך, תיתכן גאולה גם כשרוב עם ישראל "טמא", ברמה רוחנית ירודה.

 

מה אתה חושב?

מחלוקת זו הביאה אותי לחשוב על המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע בהמשך מסכת סנהדרין (צז:) רבי אליעזר סובר: "אם ישראל עושין תשובה - נגאלין..."

ולפי רבי יהושע: "תגאלו...לא בתשובה ומעשים טובים".

מהדהדת כאן השאלה אם ישראל נגאלין בלי תשובה ובלי "טהרה".

האם לדעתך יש קשר לסוגיתנו?