מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

קבלת צדקה מגויים או מיהודיים שאינם שומרי תו"מ

הרב צבי שפיץ

סנהדרין כו ע"ב

שאלה:
א. האם מותר לקבל מגוי כסף עבור עניים או עבור בניית והחזקת ביהכנ"ס ומוסדות ללימוד תורה?
ב. האם יש חילוק אם מקבלים את הכסף מגוי מסוים או שמקבלים אותו מעירייה או מממשלה של גויים?
ג. האם מותר לקבל מיהודי שעדיין מחלל שבת ר"ל כסף עבור עניים, ולצורכי ביהכנ"ס והחזקת לומדי תורה?

תשובה:
א. אסור ליהודי עני לקבל צדקה מגוי בפרהסיה [דהיינו, בפני עשרה יהודיים שרואים או שידעו מכך], בזמן שיכול להתפרנס בדוחק מהכסף שברשותו או ממה שיכול להשיג מיהודיים.
איסור זה קיים גם לגבאי צדקה שלוקח מגוי צדקה עבור פרנסת יהודיים אחרים.
ואין בזה חילוק אם היהודי פנה מיוזמתו לגוי לבקשת הצדקה, או שהגוי נתן לו מיוזמתו.
ב. מותר ליהודי עני לקבל מגוי צדקה בצינעה לצורך מחייתו. וכן מותר לקבל מגוי הלוואה או מתנה אפילו בפרהסיה.
ג. מותר ליהודי לקבל כסף לצדקה אפילו בפרהסיה מגוי שנותן צדקה לכל מי שמבקש ממנו – בין גויים ובין יהודיים.
ד. מותר בזמן הזה לקבל כסף לצדקה מעיריות וממשלות, שהינם בבעלות גויים, אפילו אם הם נותנים את הסיוע גם למי שאינו גר במקום שלטונם. ההיתר קיים, גם אם היהודי פונה אליהם מעצמו לבקשת העזרה.
ה. האיסור האמור לקבל צדקה מגוי (באופנים דלעיל סעיף א), היינו רק לצורכי עניים. אבל לקבל מגוי כסף לצורך ביהכנ"ס, מוסדות חינוך לבנים או בנות, אירגונים שעוסקים בחסד או בצורכי רפואה – מותר.
ובמקרים אלו מותר לקבל מהגוי או משלטונות הגויים גם חפצים לצורך השימוש בביהכנ"ס או במוסדות החינוך כמו תאורה, כסאות, שולחנות, מזגנים וכדומה.
ומעיקר הדין אם הגוי שתרם דורש שירשמו את שמו על התרומה או בשלט הנצחה באותו המקום – מותר לעשות זאת. אבל לכתחילה עדיף להתחמק מכך אם ניתן מבלי לגנוב את דעתו של הגוי. או להנציח את שמו במוסדות לחינוך בנות או במקום צדדי שאינו בולט.
ו. נהגו להתיר לקבל תרומות מיהודיים שעדיין לא שומרים שבת הן לצורך פרנסת עניים והחזקת לומדי תורה, והן לביהכנ"ס, ובניית מוסדות תורה וחסד.
ההיתר קיים גם אם אותו יהודי תרם לבהכנ"ס את הריהוט למשל ורושם את שמו עליו. ובתנאי שהכסף שתרם לא הגיע מחילול שבת או מחמת עבירה אחרת.
אולם אם התורם היהודי נשוי לגויה ר"ל ורוצה לרשום את שמו על התרומה – אסור לקבל ממנו.
ז. אף שמעיקר הדין מותר לקבל כסף או תרומות מיהודי שאינו שומר תו"מ, בעלי הנפש יראי השמים נמנעו מלקחת כספים מיהודים אלו לכל ענין. וישנה סייעתא דשמיא מיוחדת ותוספת קדושה בכל דבר, כאשר הכסף הגיע משומרי תו"מ בלבד.

מקורות:
מקור האיסור לקבל צדקה מגוי
כתוב בגמ' בסנהדרין (כו:) אמר רב נחמן, אוכלי דבר אחר פסולים לעדות. ופירשו שם רש"י, תוס' ושאר הראשונים – שהגמ' מדברת במקבלי צדקה מהגויים. שאם מקבלים את הצדקה מהגוי בפרהסיה דהיינו, בפני עשרה יהודיים. או אפילו אם רק יודעים מכך עשרה יהודיים (כמבואר בש"ך יו"ד סי' קנז, ס"ק ד) עוברים בזה על איסור של חילול השם. והדבר מותר רק במקרים שלולא קבלת הצדקה מהגוי, אין ליהודי אפשרות אחרת להתפרנס, ואפילו לא בדוחק. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רנד, א) וע"ש.
וביאר שם הלבוש, שהחילול השם הינו, בכך שהגויים אומרים שהיהודיים לא חסים ומרחמים על אחיהם בני עמם, ורק הגויים מרחמים עליהם. והש"ך (ס"ק א) כתב טעם אחר, שהנוטל צדקה מגוי בפרהסיה, מבזה בכך את עצמו ואת בני ישראל, ולפיכך פסול לעדות.
למה בצינעה מותר לקבל צדקה מגוי
מלשון הגמ' והשו"ע שם משמע, שאם היהודי מקבל מהגוי צדקה בצינעה – מותר. והקשו על כך הדרישה (ס"ק א), והט"ז (ס"ק ב), שהרי מבואר בגמ' ב"ב (י:) וכן נפסק שם בשו"ע (בסעיף ב), שחז"ל דרשו על הפסוק בישעיהו (כז, יא) "ביבוש קצירה – תשברנה" שכאשר תכלה זכות הצדקה שביד אומות העולם, הם ישברו ותבוא הגאולה. ולכן אין לקבל מהגויים צדקה. ואיסור זה צריך לנהוג גם אם היהודי מקבל את הצדקה מהגוי בצינעה.
ותירץ הדרישה, שאיסור זה קיים, רק אם גבאי הצדקה לוקח את הצדקה מהגוי עבור פרנסת אנשים אחרים ולא עבור עצמו. אבל אם העני עצמו לוקח מהגוי עבור עצמו – אין בכך איסור. אולם הט"ז הקשה על כך, למה נתיר את אורך הגלות בשביל עני פרטי שנצרך לצדקה. ולכן תירץ הט"ז, שהאיסור קיים רק אם הגוי נותן צדקה לעניי ישראל בלבד. משא"כ אם הוא במהותו אדם רחמן שנותן צדקה לכל נזקק שמבקש ממנו בין יהודי, ובין גוי, במקרה זה מכיון שלא עושה זאת לצורך החזקת היהודיים – אין זכותו מאריכה את שלטון הגויים.
אמנם גם מגוי זה מותר לקבל צדקה, רק בצינעה ולא בפרהסיה בגלל חילול השם. וכתבו בשו"ת האחרונים, מאחר והאיסור של חילול השם בנידון זה הינו מדרבנן, לכן בכל ספק בזה - הולכים לקולא כדין ספיקא דרבנן לקולא. אכן לפי ב' הביאורים משמע, שהזכות שתאריך את שלטון הגויים היא – בין אם לוקחים צדקה משלטונות הגויים, ובין אם לוקחים מגוי פרטי.
ההיתר לקבל מגוי מתנה או הלואה
אלא שכל האיסור קיים - רק בלקיחת צדקה מגוי לפרנסת עניים. אבל הלוואה כספית מותר לקבל מגוי אפילו בפרהסיה, ואפילו אם המלוה לא מקבל על כך תוספת ריבית, כיון שהגוי יקבל את כספו בחזרה. וכמו כן מותר לקבל מגוי פרטי או מחברה שבבעלות גויים מתנה כמבואר ביד רמה ב"ב (י: אות קלב). וכנראה שהטעם לכך הוא, כי אמרו חז"ל בכמה מקומות – שמתנה דומה למכר. דהיינו, שאף אחד לא נותן סתם מתנה לשני, אלא זה חייב להיות בתמורה לדבר מסויים, או שזה ניתן כהכרת הטוב על מה שקיבל ממנו בעבר. או שזה ניתן לצורך טובה שרוצה לקבל ממנו בעתיד. לפיכך מתנה לא דומה לצדקה שניתנת ללא קבלת תמורה עבורה, אלא מהותה כמכר. ומכר הרי מותר למכור לגוי.
ההיתר לבקש צדקה מעיריות או משלטונות הגויים
לאור האמור, ובפרט מדברי הט"ז נלמד, שמותר גם לכתחילה לבקש צדקה ואפילו בפרהסיה מגוי פרטי, מעיריות או ממוסדות השלטון של הגויים, אם הם נותנים זאת לכל העומדים בקריטריונים שלהם, מבלי להפלות מאיזה עם מבקש הצדקה. ומסיבה זו - מותר גם לנזקקים שאינם מתושבי אותו מקום לקבלו. כמו כן ידוע שכספי העיריות והממשלה שמחולקים לנזקקים, באים גם מכספי המיסים והארנונה שמשלמים להם כל תושבי המקום, כולל היהודיים שגרים באותו מקום. וממילא אין הכסף שניתן לעניים נחשב ככסף של הגויים, אלא של כלל התושבים שבאותו מקום. ובנוסף לכך, נתינת כספים אלו לצדקה ע"י השלטון, הינה כחלק מזכויות התושבים הגרים שם לקבלם כתושבי המקום. ולכן אין הכסף שניתן נחשב כצדקה שניתנת בגלל רצונו של התורם לתיתו לנזקק, אלא זהו דבר שהנותן מחויב לתת לתושבי המקום, כחלק מזכויות תושבי המדינה, או תושבי אותה העיר.
ההיתר לקבלת תרומות מגוי עבור ביהכנ"ס, והטעם לכך
מבואר בגמ' בערכין (ו:) ובנזיר (סב.), שמקבלים מגויים חפצים או כסף עבור בתי כנסת. והטעם לכך או משום שזה דומה לקרבן, ומותר לקבל קרבן מהגויים לבית המקדש. או בגלל שרק צדקה מכיון שהיא מכפרת – לא מקבלים מגוי, משא"כ נדרים ונדבות שלא באים לכפר – מותר לקבל גם מהגויים. וכך גם נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רנט, ד) ברמ"א (יו"ד סי' רנד, ב), ובש"ך שם (ס"ק ד) וע"ש.
לאור האמור מותר לכתחילה לבקש מגוי או משלטונות הגויים כסף או חפצים לצורך בניית ביהכנ"ס או החזקתו. מוסדות חינוך, ישיבות ומוסדות חסד ועזרה רפואית וכדומה. ומותר גם לרשום את שם הגוי שתרם זאת. אמנם מאחר ויש גנאי בכך ששם גוי ירשם על בתי כנסת, ישיבות ומוסדות חינוך לתורה ויר"ש, ובפרט של בנים, לכן אם ניתן להמנע מכך או במקרים שהגוי לא מבקש זאת – אין להנציח את שמו במקומות אלו. אולם אם הגוי דורש ומתנה את תרומתו בכך שינציחו שם את שמו – אסור לגנוב את דעתו כמבואר שם ברמ"א (בסעיף ב), ובשו"ע חו"מ (סי' רכח), שלמדו זאת מהגמ' בחולין (צד.), ולכן חייבים לקיים את דרישתו. אלא ישתדלו לעשות זאת במקום צנוע שאינו בולט או במוסדות שנבנו עבור בנות, או לצורך מטרות חסד.
תרומות מיהודי שאינו שומר תו"מ
כתוב ברמ"א (או"ח סי' קנד, א) שאם יהודי מומר נדב איזה דבר לבהכנ"ס – לא מקבלים אותו ממנו. מאחר ונתינה לבהכנ"ס דומה לקרבן, ומבואר בגמ' בחולין (ה.) שאין מקבלים קרבן ממומר, והסכים לכך שם גם במשנ"ב (ס"ק מח) וע"ש. אולם הש"ך (יו"ד סי' רנד, ס"ק ה) הביא בשם שו"ת המבי"ט (ח"ב, סי' ריד) שרק קרבן לא מקבלים ממומר, אבל מותר לקבל ממנו כסף לצדקה או לבניית ביהכנ"ס וכדומה. וכעין זה כתוב גם בספר חסידים (סי' תרפז) שהובא במגן אברהם (או"ח סי' קנד, ס"ק יח). ומחמת כך נקטו בהרבה תשובות של האחרונים להקל ולקבל צדקה וכספים לצורכי ביהכנ"ס ושאר דברים שבקדושה - גם מיהודים שר"ל לא שומרים שבת וכו'. ובפרט לאור הכרעת החזו"א שבזמן הזה - יש לראותם כתינוקות שנשבו, וממילא הם בגדר מומר לתאבון ולא מומר להכעיס. ולכן יש שמקבלים מהם בזמן הזה תרומות גם לצורכי ביהכנ"ס ושאר צורכי צדקה וחסד כולל החזקת לומדי תורה. ובלבד שאת הכסף שתורמים לא הרוויחו מחמת חילול שבת, או מחמת עבירות אחרות שעשו.