יש הכרח לפרט ולהסביר
הרב דב קדרון
סנהדרין כט ע"ב
הקב"ה ציווה לאדם הראשון לא לאכול מפרי עץ הדעת, ולאחר מכן כאשר הנחש שאל על כך את חוה, היא ענתה לו (בראשית ג,ג): "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בו", ומפרש רש"י שהיא הוסיפה על הציווי ולפיכך באה לידי גירעון, כי "כל המוסיף גורע", וזה מה שאפשר לנחש לגרום לה לאכול מהפרי, לאחר שדחפה וראתה שמי שנוגע בעץ לא מת.
אולם פירוש זה קשה, כי אם חוה היא שהוסיפה מעצמה את איסור הנגיעה, הרי היה עליה לדעת שאין עונש מוות למי שנוגע בעץ, לכן מפרשים רבים אחרים, וכן באבות דרבי נתן (פ"א) אומרים שאדם הוא זה שהוסיף את איסור הנגיעה. בעת שמסר לחוה את צוויו של הקדוש ברוך הוא על מניעת האכילה עשה סייג לדבריו ואמר לה שאסור גם לגעת, לכן באמת חשבה חוה שהקב"ה ציווה על הנגיעה.
מכאן למדו ש"כל המוסיף גורע", וכותב על כך החיד"א (נחל קדומים בראשית אות יח) שאין הכוונה שאסור להוסיף סייגים לדיני התורה, כי בוודאי יש צורך בסייגים, אלא שכאשר מוסיפים, צריך לומר את ציווי ה' כהלכתו, ואחר כך לומר שיש סייג נוסף, ולא כמו שעשה אדם הראשון שגרם לחוה לחשוב שגם האיסור הנוסף נאמר על ידי הקב"ה.
נמצא ששורשו של החטא הקדמון הוא חוסר ההבחנה בין איסור מן התורה לאיסור דרבנן, וכדי לתקן זאת שומה עלינו ללמוד וללמד ולהודיע בכל איסור או מצווה איזה חלקים בהם הם מן התורה ואיזה מדרבנן. אחד העניינים שבהם יש בלבול אצל ציבור גדול הוא איסור העלייה להר הבית. מצווה על האוסרים לפרסם ולהסביר את מהות האיסור מן התורה ומה הסייגים הנוספים על איסור התורה.
