סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

ברוריה

 

אחת הדמויות המסתוריות ביותר בימי המשנה היא דמותה של ברוריה, בתו של ר' חנניה בן תרדיון ואשתו של ר' מאיר. היא היתה תלמידת חכמים ברמה המשתווה לתנאים עצמם, אבל החיים שלה לא היו פשוטים כלל. וכך מובא בגמרא בעבודה-זרה:

 

1. תלמוד בבלי עבודה זרה יז, ב

אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? אמר להו: כאשר צוני ה' אלהי. מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות...
ברוריא דביתהו דר' מאיר, ברתיה דר' חנינא בן תרדיון הואי. אמרה לו: זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות. שקל תרקבא דדינרי ואזל, אמר: אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא, אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא. אזל נקט נפשיה כחד פרשא, אמר לה: השמיעני לי, אמרה ליה: דשתנא אנא. אמר לה: מתרחנא מרתח, אמרה לו: נפישין טובא דשפירן מינאי. אמר: ש"מ לא עבדה איסורא, כל דאתי אמרה ליה הכי. אזל לגבי שומר דידה, א"ל: הבה ניהלה, אמר ליה: מיסתפינא ממלכותא, אמר ליה: שקול תרקבא דדינרא, פלגא פלח ופלגא להוי לך. א"ל: וכי שלמי מאי איעביד? א"ל: אימא אלקא דמאיר ענני ומתצלת. א"ל: ומי יימר דהכי איכא? א"ל השתא חזית. הוו הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי, שקל קלא שדא בהו, הוו קאתו למיכליה, אמר: אלקא דמאיר ענני! שבקוה, ויהבה ליה. לסוף אשתמע מילתא בי מלכא, אתיוה אסקוה לזקיפה, אמר: אלקא דמאיר ענני! אחתוה. אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אתו חקקו לדמותיה דר' מאיר אפיתחא דרומי, אמרי: כל דחזי לפרצופא הדין לייתיה. יומא חדא חזיוהי, רהט אבתריה, רהט מקמייהו, על לבי זונות. איכא דאמרי: בשולי עובדי כוכבים חזא, טמש בהא ומתק בהא. איכא דאמרי: אתא אליהו אדמי להו כזונה, כרכתיה, אמרי: חס ושלום, אי ר' מאיר הוה לא הוה עביד הכי. קם ערק אתא לבבל. איכא דאמרי: מהאי מעשה, ואיכא דאמרי: ממעשה דברוריא.


מכיון שאנו נמצאים בימי הסליחות, כדאי לדעת שהסיפור הזה הוא המקור למה שאומרים בחלק מהעדות 'אלהא דמאיר עננו' בסליחות. ואולם, ישנה מחלוקת האם נכון יותר לומר 'אלהא דר' מאיר' או 'אלהא דמאיר'. המנהג לומר מלים אלו על כל צרה שלא תבוא מובא בפתח עיניים, ספרו של החיד"א על הגמרא:

 

2. פתח עיניים (הרב חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, חברון) עבודה זרה יח, א

אימא אלהא דמאיר ענני ומתצלת וכו'. מזה נשתרבב המנהג בכל גלילותנו דעל כל צרה שמתפלל האדם אומר אלהא דר"מ ענני ונודרים שמן או צדקה לנשמתו של ר"מ. וכתב הרמ"ע במאמר חקור דין סוף ח״א שהכוונה במה שכיוון ר"מ ענני באותה כונה ע"ש.

החיד"א כותב, אם כן, בשם הרמ"ע מפאנו (ר' מנחם עזריה מפאנו, חי במאה ה-16 באיטליה) שכשאומרים 'אלהא דמאיר ענני' צריך לכוון באותן כוונות שכיוון ר' מאיר. ר' חיים פלאג'י כותב שהנהיגו לומר זאת גם בסליחות, אבל הוא כותב שאין לומר 'אלהא דר' מאיר', אלא 'אלהא דמאיר':

 

3. לב חיים (ר' חיים פלאג'י, המאה ה-19, תורכיה) חלק ב סימן קס

חדשים מקרוב באו להוסיף בסליחות באמירת עננו לומר 'אלהא דר' מאיר עננו'. וכד הוינן בה צריך לדקדק ולומר אלהא דמאיר ענני, דהכי איתא בעבודה זרה דף יח, א... כי צריך לומר דוקא בלשון הזה אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני ב' פעמים

מדוע מעדיף ר' חיים פלאג'י את הנוסח 'אלהא דמאיר'? – ראשית, מכיון שזה מה שכתוב בגמרא. אבל על כך ניתן היה לומר שר' מאיר יכול לקרוא לעצמו 'מאיר', אבל אנחנו לא יכולים לקרוא לו בשמו בלי לומר 'רבי'. ואולם בספרו עתרת חיים (סימן נב), מסביר ר' חיים פלאג'י שהסיבה שיש להקפיד דוקא על הנוסח 'אלהא דמאיר' היא בגלל עניינים קבליים. הוא מפנה לספר ילקוט ראובני שמסביר את הדברים על דרך הסוד, כפי שמובא בספר קרניים. ספר זה מיוחס לר' אהרון מקרדינא, אשר לא ידוע עליו שום דבר, אך הספר הודפס עם פירושו של ר' שמשון מאוסטרופולי, שחי במאה ה-17 בווהלין, ונרצח בפרעות ת"ח ות"ט. יש הטוענים שהוא עצמו זה שכתב גם את הספר קרניים עצמו, אך הסתיר זאת בשם ר' אהרון מקרדינא. זהו ההסבר כפי שמופיע בפירושו, אם כי עליי להודות שלא הבנתי מזה כלום...

 

4. ודן ידין (ר' שמשון מאוסטרופולי, המאה ה-17, אוקראינה) מאמר ו, חודש טבת

ובקליפה נדבקים כלבים עזי נפש תשעה מאות וארבעים וארבעה, והמה יונקים מהכלב הרע הנקרא בעל צפון, כלב הנקרא חציר כמ"ש הקדוש לקמן סוד "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב" יחרץ אותיות חצי״ר. כלב אשר תתתק"ד כזה כל"ב: כ׳ פעמים כ׳ הוא ת׳. ל' פעמים ל׳ הוא ט׳ מאות, הרי תתת"ק, ב' פעמים ב הרי ד׳, בין הכל תתתק"ד, הרי כלב מספרו ממש שלשה עשר מאות וארבע, וזהו שכתב הקדוש אשר תחתיו י"ג מאות וארבע כלבים בשמו ר"ל בשמו כלב ממש מספר זה תתתק"ד וק"ל. והתנא ר' מאיר מוכיח כו'־ פי׳ וכוונתו ידוע תדע דאיתא בנמרא בע"א שנתן ר' מאיר סי' כשתאמר אלהא דמאיר ענני ינצל מכלב ויש נוסחאות בתלמודא דידן שגרסינן אלהא דמאיר ענני ענני וסודו הנפלא והכוונה כי ב׳ פעמים אלהא דמאיר ענני אלהא דמאיר ענני גימט׳ שלו עולה ממש תתקמ"ד כמנין כלבים הנדבקים תחח קליפת טבת והוא בגימטריה רש"ת ד"ם. ואם הגירסא כפל ב' פעמים אלהא דמאיר ענני ענני אזי מספרו ממש תתתק"ד, כמספר הכלבים שתחת בעל צפון והוא מספר מכוון ממש אות באות.

אבל גם בלי הבנת הגימטריות הללו, נראה שנכון יותר לומר 'אלהא דמאיר' ולא 'אלהא דר' מאיר, וזאת על פי דברי המהרש"א:

 

5. חדושי אגדות (ר' שמואל אליעזר הלוי איידלס, המאה ה-16, פולין) עבודה זרה יח, ב

ויש לדקדק היאך ייחד ר' מאיר שמו של הקב"ה על עצמו בחייו שהרי אמרו אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם שנאמר אלהי אברהם ופחד יצחק וגו'!? ויש לומר דלא אמר אלהא דמאיר כו' רק לסימן בעלמא על שמו ולא נתכוין כל עיקר על שמו רק נתכוין אלהא דמאיר לארץ ולדרים עליה הוא יעננו או שאמר אלהא דמאיר לנו במלכות יון הקודמת בנס הנרות של חנוכה כמו שייסד הפייט ומי יאיר לך מאיר כו' הוא יעננו להציל אותנו בנס מידיהם וק"ל:

על סמך הדברים האלה אכן כתב הרב משאש שנכון יותר לומר 'אלהא דמאיר':


6. שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש, המאה ה-20, חיפה) אורח חיים סימן רלח

עוד שאלת ידידי על המנהג שנתפשט להוסיף בסליחות עננו אלהא דמאיר עננו, עננו אלהא דבר יוחאי עננו, ועתה חדשים מקרוב באו איזה שלוחי ציבור שמוסיפים תיבת 'דרבי' ואומרים 'אלהא דרבי מאיר' והקהל כשכופלים הדבר כמנהגם לכפול כל חרוז אחר הש"ץ אומרים רק אלהא דמאיר, והמוסיפים 'דרבי' צועקים עליהם ואינם נענים, רק הקהל כמנהגו נוהג לחסר תיבת 'דרבי' ובקשת להודיעך עם מי האמת...
תשובה: הדבר פשוט לדעתי, שהמנהג הזה להוסיף 'עננו אלהא דמאיר עננו' בסליחות יסודתו בהררי קדש ע"פ מה שכתוב בש"ס... ולכן כאשר ראו הראשונים ז"ל שדבר זה נזכר בגמרא ונעשה בו מעשה בזכותיה דר"מ, לכך גם הם קבעוהו תוספת בקשה בסליחות.
והנוסח הראוי הוא אלהא דמאיר דוקא, בלא תוספת 'דרבי', הן מצד שכך נזכר בגמרא, הן מצד מה שהקשה הגאון מהרש"א ז"ל... ואם כן המוסיף תיבת 'דרבי' הוא גורע ומשחית כוונת התנא הא-לוקי ע"ה.


נחזור לסיפורנו: בשולי הסיפור הובאה, כאמור, דעה שר' מאיר ברח לבבל בגלל הסיפור של ברוריה. מה הוא הסיפור של ברוריה, שבגללו ברח ר' מאיר? אין שום פירוט מהו אותו סיפור של ברוריה, אבל רש"י מסביר את הדברים בסיפור שלא מצאו לו שום מקבילה אחרת במקורות חז"ל:

 

7. רש"י מסכת עבודה זרה דף יח עמוד ב

ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא - שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים "נשים דעתן קלות הן עלייהו" ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם, וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא.

כיצד אפשר להאמין שר' מאיר עשה כזה דבר לאשתו? האם הוא לא חשש לעבור על "לפני עיור לא תתן מכשול"? וכיצד הסכים לכך התלמיד? יתרה מזו: גם ר' מאיר עצמו לא היה נקי מעבירה של גילוי עריות, שהרי גם הוא עצמו כמעט התפתה ליצר הרע:


8. תלמוד בבלי קידושין פא, א

רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא, לא הוה מברא, נקט מצרא וקא עבר. כי מטא פלגא מצרא שבקיה, אמר: אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו בר' מאיר ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי.

הסביר ה'תפארת ישראל' (מודפס בסוף הגמרא) שר' מאיר ידע שהתלמיד לא יעשה זאת בסוף, וכל המטרה שלו היתה רק להראות לה שנשים דעתן קלה:

 

9. הגהות תפארת ישראל (ר' ישראל ליפשיץ, המאה ה-19, פולין), ע"ז יח, ב

שהיה יודע שהוא ירא שמים ולא יעשה עמה איסור אף כשתתרצה, וכן הוי, דחס ושלום דר'' מאיר יכשילנה.

ואולם, עדיין הסיפור הזה די תמוה, שהרי אין אפוטרופוס לעריות, וכיצד לוקח ר' מאיר על עצמו סיכון כזה גדול רק כדי להוכיח לה שהיא טעתה?
כמו כן תמוה שסיפור כזה לא מופיע בשום מקור אחר של חז"ל! יתרה מזו, בכל שאר מקורות חז"ל משבחים מאוד את ברוריה, עד כדי כך שר' יוחנן השתמש בה בתור דוגמא להתמדה בתורה:

 

10. תלמוד בבלי פסחים סב, ב

רבי שמלאי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: ניתני לי מר ספר יוחסין - אמר ליה: מהיכן את? - אמר ליה: מלוד. - והיכן מותבך? - בנהרדעא. אמר ליה: אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת מלוד ומותבך בנהרדעא. כפייה וארצי. אמר ליה: ניתנייה בשלשה ירחי. שקל קלא פתק ביה, אמר ליה: ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר, ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא - ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין, ואת אמרת בתלתא ירחי?

ניתן לומר שברוריה היא הדמות הנשית היחידה בין התנאים. אמנם שמה לא מוזכר במשנה, אבל בברייתא מובאת דעתה ממש כאחד התנאים. הדיון הוא בענייני טומאה וטהרה (מה שמעיד על בקיאותה בכל מכמני התורה, שהרי מעטים הם האנשים העוסקים בענייני טומאה וטהרה), והשאלה הנידונה היא האם העיגול שבראש הבריח של הדלת נחשב כלי בפני עצמו או לא. אם הוא נחשב כלי בפני עצמו הוא גם מקבל טומאה. ברוריה מוכיחה מדיני שבת את דינו של אותו מנעול בענייני טומאה וטהרה, שהרי מכיון שאפשר בשבת לקחת את העיגול הזה ולהעבירו למנעול אחר, מוכח שהוא נחשב ככלי, וממילא ברור שהוא מקבל טומאה:

 

11. תוספתא כלים פרק א הלכה ו

קלוסטרא (=עיגול ברזל במנעול של דלת) - ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין. וברוריא אומרת שומטה מן הפתח זה ותולה בחברו בשבת. כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה, אמר: יפה אמרה ברוריא.

ידוע גם שברוריה היתה למדנית גדולה ואף חלקה על דעתו של ר' מאיר, והוכיחה לו כי הוא טועה. היא גם ידעה להתווכח עם מינים ולהוכיח אותם על טעויותיהם:

 

12. תלמוד בבלי ברכות י, א

הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? - משום דכתיב: "יתמו חטאים", מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה - ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה. אמר לה ההוא מינא לברוריא: כתיב "רני עקרה לא ילדה", משום דלא ילדה - רני? אמרה ליה: שטיא! שפיל לסיפיה דקרא, דכתיב: כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'; אלא מאי עקרה לא ילדה - רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו.

אגב, יש להעיר שהמדרש של ברוריה אינו מכוון לפשט של הפסוק, שהרי "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" מנוקד במשקל של בעלי מלאכה ואין זה הריבוי של חֵטְא, (שהיה צריך להיות מנוקד כך: "חֲטָאִים"), אלא הריבוי של חַטָּא, כלומר אדם שרגיל לחטוא.

ברוריה לא התביישה גם לעמוד בפני תנאים אחרים ולהגיד להם את דבריה, והיא לא פחדה לחלוק גם על גדולי התנאים, בנימה שעלולה להצטייר אפילו כזלזול:

 

13. תלמוד בבלי עירובין נג, ב

רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא (=היה הולך בדרך), אשכחה לברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? - אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה; היה לך לומר: באיזה ללוד. ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, (=ברוריה ראתה תלמיד שהיה לומד בלחישה. בעטה בו) אמרה ליה: לא כך כתוב "עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה", אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת.

יכול להיות שבמדרש הזה יש גם קצת ביקורת על הסגנון של ברוריה, אבל מה שאנחנו רואים כאן הוא גם את גדלותה והעובדה שהיא מוצאת את מקומה בין החכמים של דורה ומדברת איתם כשוה בין שוים. מסתבר שהידיעות שלה היו גם לפני שהיא נישאה, והם באו לה מבית אביה. כאשר אחיה נהרג, גם אמה וגם היא השתתפו באופן פעיל בהלוויה, וכל אחד דרש פסוק אחר על סופו הטראגי של האח:

 

14. מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק יב

ומעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שיצא לתרבות רעה, תפשוהו ליסטין והרגוהו, ונמצא תפוש לאחר שלשה ימים, נתנוהו בכרכדות, והניחוהו על גבי המיטה, והכניסוהו לתוך העיר, והיו מקלסין לפניו בכבודו של אביו, וקרא עליו אביו המקרא הזה, (משלי ה, יא-יד): "וְנָהַמְתָּ בְאַחֲרִיתֶךָ בִּכְלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרֶךָ: וְאָמַרְתָּ אֵיךְ שָׁנֵאתִי מוּסָר וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי: וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אָזְנִי: כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה" וחזר לתחילת המקרא, ואמו קראה עליו המקרא הזה (משלי יז, כה) " כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ", ואחותו קראה עליו המקרא הזה, "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ".

סיפור נוסף, הממחיש את גדלותה של ברוריה, הוא הסיפור המזעזע על סופם של שני בניה, והאופן שבו היא בישרה את הדברים לר' מאיר:

 

15. ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסד

"אשת חיל מי ימצא". אמרו מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב במנחה בשבת ודורש, ומתו שני בניו. מה עשתה אמן? הניחה שניהם על המטה ופירשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש. אמר לה: היכן שני בני? אמרה לו לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים! נתנה לו הכוס של הבדלה והבדיל, וחזר ואמר לה: היכן שני בני? אמרה לו: פעמים שהלכו למקום פלוני ועכשו הם באים. הקריבה לפניו לאכול. לאחר שאכל אמרה לו: רבי, שאלה יש לי לשאול. אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי קודם היום בא אחד ונתן לי פקדון ועכשו בא ליטול, אחזיר לו או לאו? אמר לה: בתי, מי שיש לו פקדון אינו צריך להחזיר לרבו? אמרה לו חוץ מדעתך לא הייתי מחזרת אותו. מה עשתה? תפשה אותו בידו והעלהו לחדר והקריבה אותו למיטה, נטלה הסדין מעליהם וראה שניהם מתים מונחים על המיטה. התחיל בוכה ואומר בני בני רבי רבי, בני בדרך ארץ ורבי שהיו מאירין עיני בתורתן. באותה שעה אמרה ליה: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר פקדון לרבו, כך ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, א"ר חנינא בדבר זה נחמתו ונתישבה דעתו. לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא". א"ר חמא בר חנינא: מפני מה מתו בניו של ר' מאיר בבת אחת? מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש ועוסקים באכילה ושתיה.

כל המקורות שראינו משבחים את ברוריה ומתארים אותה כתלמידה חכמה, ורק האגדה הזו של רש"י מעכירה את האוירה, עד כדי כך שהמהרי"ל (סימן קצט) הוכיח מסופה של ברוריה את נכונות הדברים של ר' אליעזר שאסור ללמד נשים תורה.
ואולם, במבט מעמיק יותר נראה לי שכל הסיפורים - כולל הסיפור הזה של רש"י - כולם הולכים בכיוון אחד.
אנחנו נוטים לעשות הכללות, שבדרך כלל נכונות, אבל לפעמים חוטאות לאמת. הספר 'גברים ממאדים נשים מנגה' של ד"ר ג'ון גריי מלא בהכללות כאלה, אבל זוגות רבים שדיברתי איתם מודים שהם מצאו הרבה דברים בספר שנראה כאילו המחבר הכיר את הבית שלהם. יחד עם זאת, ישנם בתים שבהם התפקידים של הבעל והאשה מתחלפים.
בדרך כלל אנחנו מייחסים את הרגש לאשה ואת הרציונל לגבר. כמובן שגם לנשים יש שכל וגם לגברים יש רגש, אבל במאבקים שבין השכל והרגש, בדרך כלל מצפים מהאיש להיות קר ושקול, ומהאשה להיות רגישה ומקבלת.
עולם ההלכה הוא עולם של רציונל. בדרך כלל אין מקום לנשים בעולם הזה, כי הוא לא מדבר בשפה של רגש אלא בשפה של שכל. החברותא שלי בכתה ט' (שבינתיים הפך לרב בעצמו...) התווכח איתי שעות רבות משום שהוא סירב לקבל את דברי הגמרא (קידושין ז,א) שמשוה בין קידושי אשה להקדשה של פרה... בית המדרש הוא מקום שבו הרגש לא אמור לשחק תפקיד חשוב כל-כך.
ברוריה היתה חריגה לכלל הזה. היא פעלה מתוך השכל ולא מתוך הרגש. כאשר בעלה מתמודד עם אנשים שמציקים לו, הוא מתפלל למותם. זה טבעי, אבל זה בא מתוך הרגש. היא אומרת לו שההתמודדות עם הבריונים האלה צריכה להיעשות לפי מה שכתוב במקורות, כלומר שצריך להשתמש בשכל ולא ברגש.
כאשר שני בניה מתים, ר' מאיר בוכה, כפי שמצפים מהורה לעשות. אבל ברוריה מסוגלת לקבל את הדברים באופן מדהים - אם כי לא נשי. לא היינו מצפים מאמא שתנהג כך כששני בניה מתים. יכול להיות שזה קרה בגלל הטרגדיה שהתרחשה במשפחתה, שאביה ואמה נרצחו באכזריות כזו בידי הרומאים, וגם אחיה נהרג, ואחותה נשבתה, וברור שהדברים האלה משפיעים מאוד על הנפש, ואולי הדרך שלה להתמודד עם כל האסונות האלה היה לנתק בין השכל לבין הרגש. מה שברור הוא שברוריה מנתקת לחלוטין את הרגש מהשכל, ופועלת לפי הרציונל ולא לפי הרגש. לכן היא מרגישה כשוה בין שוים בין התנאים הגברים, מכיון שהיא מדברת וחושבת כמוהם.
אבל לניתוק הזה מהרגש יש גם מחיר. המחיר הוא הנסיונות שגברים מתמודדים איתם, ושבדרך כלל נשים אינן מתמודדות איתם. לכן, כמו שגברים מתפתים בקלות רבה יותר ליצר הרע, כך קרה גם לה. העובדה שגדולי תנאים מתפתים ליצר הרע מופיעה בהמון אגדות חז"ל. ראינו את הסיפור של ר' מאיר, ויש סיפורים רבים כאלה במקורות. אבל על נשים לא שמענו סיפורים כאלה, כי היצר הנשי אינו כזה שיתפתה ממישהו שינסה לפתות אותה. אמר לי פעם פסיכולוג שמטפל בהרבה משברים בזוגיות: בדרך כלל אשה לא תבגוד בבעלה אם אין בעיה בקשר שלהם לפני כן. לגבי גבר זה לא כך. הגבר עלול להתפתות וללכת לאשה אחרת גם אם אין לו שום בעיה בקשר עם אשתו. האשה תלך לגבר אחר רק אם היא מרגישה חוסר שביעות רצון בקשר עם בעלה. גבר, לכן, לא יצליח לפתות אשה לרומן חד פעמי. אבל עם ברוריה זה הצליח, כי היא היתה כמו גבר לעניין זה.
סופה של ברוריה, לפי דברי רש"י, היה שהיא נאלצה להודות במחיר שהיא שילמה. היא ניסתה לטעון שהיא יכולה להישאר אשה ולהיות בעולם הגברים, אבל ר' מאיר הוכיח לה שכשהיא נכנסה לעולם הגברים, וכשהיא ניתקה את עצמה מהרגש שלה, היא כבר שילמה מחיר גבוה מאוד - מחיר שגם ר' מאיר עצמו כמעט שילם בעבר - והוא היצר הרע.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר