גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תנ"ב מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף כט ע"א

האם מסית יכול להיפטר מדיני שמים בטענת "דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין"

הפוסקים נחלקו אם אפשר ליפטר גם מדיני שמים בטענת "דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין", דהנה איתא במסכת בבא קמא (נה:), ש"השוכר עדי שקר להעיד" להוציא ממון מחבירו - "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", וכתבו התוס' (שם נו. ד"ה אלא): "ודוקא שוכר, אבל אמר פטור מדיני שמים דסבור שלא ישמעו לו", והיינו, שהיה סבור כטענה האמורה: "דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין", ולא היה לו להיגרר אחרי פיתויו, וכן נקט הרמ"א להלכה (חו"מ שם ס"ב), ש"אם לא שכר אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר" פטור מדיני שמים, ואילו שיטת הריטב"א (קידושין מב: ד"ה שילח) היא, שגם בפיתה עדי שקר בדברים בלבד חייב בדיני שמים, דאין נפטרים מחמת סברא זו מעונשי שמים.

וכתב הש"ך בחו"מ (סי' לב סק"ג בהגה"ה): "לענ"ד לכאורה נראה ראיה לדברי התוס', מהא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר דף כ"ט ע"א: 'מנין שאין טוענין למסית ("המסית חבירו לע"ז, אין טוענין אותו בית דין בשבילו טענת זכות, אלא אם כן טוענה הוא". רש"י), מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי, הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקב"ה, לפי שלא טען הוא (-הנחש). מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב שומעין', עכ"ל, וטעם דאמרינן אין שליח לדבר עבירה הוא נמי משום אותה טענה ד'דברי הרב דברי תלמיד כו'', ואי תימא דבדיני שמים חייב, הא התם דיני שמים הוי [היינו, העונש של הנחש היה ג"כ בדיני שמים], ואם כן לא הוי מועיל הטענה ד'דברי הרב' נגד הקב"ה, משום דדיני שמים הוי, ואע"ג דאיתא במדרש רבה שדנו אותו בסנהדרין של ע"א, מכל מקום דין שמים הוא, אלא ודאי אין שליח לדבר עבירה אפילו בדיני שמים, ויש לדחות בדוחק, ודו"ק".

ברם, כמה אחרונים ('עיון יעקב' בסוגיין; שו"ת 'חכם צבי' ח"א סי' קלח; שו"ת 'חוות יאיר' סי' קסו) דחו את דבריו, על פי דברי התוס' בסוגיא (ד"ה דברי הרב): "ואם תאמר, אם כן כל מסית יפטר עצמו באותה טענה (כלומר, כשם שהנחש היה יכול לפטור א"ע בטענה זו, כמו כן כל מסית לעבודה זרה יפטור את עצמו בטענה זו, שהניסת לא היה לו לציית ולשמוע לדבריו, ומדוע יענש על מה שהסית), ויש לומר, דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית, ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו, אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר", והיינו, כי בנחש אין איסור על עצם ההסתה, וכל עונשו הוא רק ממה שנגרמה תקלה על ידו, ולכן היה לו מקום להצטדק שאינו אשם בדבר, כי "דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין", אכן, אנחנו שכבר נצטוינו שלא להסית, ולא רק שאסור להסית לע"ז, אלא גם לשאר איסורי תורה אסור להסית, כי "אסור להביא תקלה על ידי אחר, ואדרבה חייבנו להוכיח את חבירו, לכן חייב בדיני שמים בשליח לדבר עבירה, ובמסית לעבודת כוכבים החמור חייבה התורה אף בדיני אדם" ('עיון יעקב' שם), כי אין לו להצטדק שהניסת לא היה לו לשמוע, שהרי עצם ההסתה אסור - גם כשלא ישמע לו הניסת, ולכן אינו יכול לפטור עצמו מדיני שמים, מפאת סברא זו ש"דברי הרב ודברי תלמוד דברי מי שומעין".

ה'פנים יפות' (פר' בראשית בפסוק ויאמר ה' אלקים אל הנחש) כתב ליישב הוכחת הש"ך, כי אכן סברת הריטב"א שחייבים בדיני שמים ואין נפטרים מחמת טענת 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', יסודה בסוגייתנו, כי אכן אם היה אחד טוען כלפי מעלה מליצה זו, היה יוצא זכאי בדינו, וכמו שהוא אצל כל סוגי דיני ועונשי שמים, וכדכתיב (איוב לג, כג-כד): "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר", אלא, מאחר שהיה מסית לדבר עבירה לא נמצא מליץ עליו, כי "אין טוענין למסית", ולכן נתחייב הנחש בידי שמים, וכיוצא בזה הוא לכל המפתים ומסיתים לדבר עבירה - וגם ללא שכר, יתחייבו לשמים, והגם שישנה המליצה של 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', לא יהא בנמצא מי שימליץ בעדו, ושפיר יתחייב בדיני שמים.

ה'חתם סופר' (פר' בראשית ד"ה במדרש כשיצא) כתב, שמסוגייתנו אין ראיה לנידון התוס' והריטב"א, דהם מיירי בשוכר או מפתה בעצמו את עדי שקר, ובזה נחלקו אם במסית ללא שכר חייב בדיני שמים, אכן השוכר או מפתה אחר שישכור עדי שקר יתכן שלכו"ע פטור מכלום גם בדיני שמים, כי הדבר נחשב כגורם דגורם (עי' קצות החושן סי' לב סק"א), ובלשונו: "דדוקא השוכר הוא חייב בדיני שמים, אבל המסית להשכיר עדי שקר איכא למימר דפטור מכלום, ואם כן פטור הנחש על אכילת אדם, שהוא הסית האשה להסית לאדם, ופטור אפילו בידי שמים, רק שיש לחייב על אכילת האשה גופא, ולפי זה יש לומר לפי מה שכתב המהרש"א חידושי אגדות פרק קמא דסוטה (ט: ד"ה אהרוג) אהא דאמרינן (שם) דהנחש חשב שחוה תתן לאדם וימות, והנחש ישא את חוה, הקשה המהרש"א והא גם האשה תאכל ותמות, ותירץ, שהנחש היה סבור שאדם נצטווה ולא האשה, כי בשעת ציווי לא נבראת עדיין, ואדם חשב שהכל נכלל בו כי היתה בשר מבשרו, ועל כן אמר הנחש אסית את האשה ולא תמות שהרי לא נצטוותה, ועי"ז בראות אדם שלא מתה, א"כ לפי טעותו שגם האשה נצטוותה, ואפילו הכי לא מתה יאמין שהותרה הרצועה ויאכל וימות, עי"ש, וא"כ באכילת האשה היה הנחש אומר מותר והי' קרוב לאונס, ומתורץ קושיית הש"ך הנ"ל". והיינו, כי לענין אכילה חוה היה בדרגת 'אומר מותר', ואין להענישו על ההסתה, ואילו לענין אכילת אדם הראשון, היה רק מסית את חוה שתסית את אדם הראשון, ואינו נענש על כך, ואינו דומה לנידון התוס' והריטב"א במסית את עדי שקר עצמם, ודו"ק (וע"ע 'תורת משה' פר' בראשית ד"ה אין טוענין; חת"ס שם ד"ה הוא ישיפך ראש; שו"ת חת"ס אה"ע ח"א סי' קנ).