שלא יארע דבר תקלה
עבודה זרה דף כב ע"א
"הנהו מוריקאי דעובד כוכבים נקיט בשבתא וישראל בחד בשבתא, אתו לקמיה דרבא, שרא להו.
איתיביה רבינא לרבא...
איכסיף.
לסוף איגלאי מלתא דהתנו מעיקרא הוו".
במקומות נוספים בש"ס הוזכרו מעשים דומים, כאשר רבא או רב פפא פסקו דין, והם נתביישו כאשר נוכחו שפסקם היה מוטעה. אלא שלבסוף התברר שהפסק היה נכון אבל מטעם אחר.
וקשה, ומה בכך שנתברר שהפסק אמת מסיבה שונה לגמרי, במה היה מזור לבושתם, והלא באמת טעו הם בדין!
אלא שחשש החכמים לא היה שמא יטעו.
אפילו על משה רבינו אמרו שבא לכלל טעות (ספרי פרשת מטות סוף פיסקא קנז).
עיקר חששם היה פן הכשילו באיסור עקב הוראתם.
ועל זה היה מתפלל רבי נחוניא בן הקנה בכניסתו לבית המדרש תפלה קצרה: "שלא יארע דבר תקלה על ידי" (מסכת ברכות דף כח ע"ב).
וחששו שמא יצאו מכלל הצדיקים, שכן אמרו: "ומה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כ"ש!".
או שמא פשעו ונתרשלו ולא דקדקו די בהלכה, כדברי חדושי הר"ן על חולין דף ז ע"א:
"כי אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה על ידם הני מילי כשאין פושעין בדבר".
